"תעזור לי". אמר מייקל לסן והם הובילו את הגופה לנהר כשידיהם בכפפות.
הוא באמת היה כבד אם שני אנשים כמו סן ומייקל לא הצליחו להרים אותו.
הם השליכו אותו לנהר וכאשר גופו שקע במים ידעתי שהסוף הגיע. כולם חופשיים.
"את בסדר?". שאל מייקל וליטף את לחיי. "מעולם לא הרגשתי יותר בסדר כמו עכשיו". אמרתי בצורה כנה.
הטלפון של מייקל צלצל ואמיר היה על הצג. "הכל בסדר?". שאל מייקל ולא יכולתי לשמוע דבר.
אך פניו של מייקל אמרו לי הכל. אימא שלי.
"בואי!". מייקל משך אותמ והוביל אותי לאיזו מכונית.
"מה קרה לה?
תגיד לי!!". צרחתי תוך כדי שהוא מושך אותי.
"אני לא יודע. אבל צריך למהר.
טום.". אמר מייקל וראשי לא היה כאן.
"תדאג שלא יהיו סימנים". אמר וטום הנהן לאות חיוב.
"מה הוא אמר לך בטלפון?". שאלתי וחגרתי את עצמי. מייקל חגר את עצמו והתחיל לנהוג כמו משוגע.
"הוא רק ביקש שנבוא מהר". אמר וליבי התחיל להתכווץ.
אני לא יכולה לאבד אותה. אין מצב.
אמרתי לעצמי.
בזמן האחרון היא באמת התנהגה מוזר.
הייתה לי הרגשה כזו. אבל היא תמיד טענה שהכל בסדר אז לא המשכתי להציק לה עם העניין.
הגענו מהר יותר משציפיתי לבית חולים ומייקל לקח את הפיקוד. הוא נכנס מהר ושאל את הפקידה איפה החדר של אימא שלי.
לא יכולתי לשמוע את התשובה אך מייקל משך אותי איתו. הגענו ופניה המיואשות של אימא שלי נראו לעיניי.
כולה הייתה מחוברת למין חוטים משונים שבהם היה משהו כמו נוזל ונראתה על סף מוות.
"אתם בני משפחה?". שאל הרופה ועיניי לא ירדו ממנה. "זאת הבת שלה". מייקל ענה במקומי.
"מה יש לה, דוקטור?". שאלתי ודיברתי לראשונה.
"אימא שלך במצב לא טוב.
לפי תיק הרפואי שלה, אימא שלך סבלה מלחץ דם.
שמת לב למשהו מוזר עליה בזמן האחרון?". שאל ומיד עניתי כשאני מחזיקה בידה.
"בזמן האחרון נהייתה שכחנית. שכחה איפה היא נמצאת, איך להתלבש. אפילו את השם שלי.
היא אמרה שזה סתם לחץ מהעבודה אז הנחתי לה. היא עובדת בבית אבות". אמרתי וחיכיתי לתשובתו.
"תראי". התחיל לומר. "התסמינים שאת אומרת עכשיו, רק מחמירים את המצב.
אלו תסמינים של אלצהיימר". אמר ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
היא לא יכולה לשכוח אותי. אין מצב.
"שוכחת איפה היא נמצאת, איך להתלבש ושמות.
היא בנתיים ישנה, מה שמקשה עלינו לטפל בה.
אני מכין אותך, יש מצב מאוד גדול שהיא לא תזכור איך קוראים לך. או אפילו מי היא". אמר וחיזקתי את אחזיתי בה.
אני לא אעזוב אותה. היא חייבת לזכור.
לפחות את עצמה.
"כשמשהו יקרה, תלחצו על הכפתור הזה". אמר והלך.
להמשיך להאמין שלי. להמשיך.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
