המורה לאנגלית.

פרק 45.

כל הנסיעה הזו הרגישה כמו מוות.

לא דיברנו אחד עם השני, למרות שלא הבנתי למה.
אנחנו הרי לא ביחד, אין לו רגשות כלפי.

אז למה אני עדיין מרגישה רע עם עצמי?

רק לפני רגע הוא נישק אותי.
רק לפני רגע הרגשתי את ההרגשה הכי טובה שאיחלתי לעצמי.

מישהו שיאהב אותי.

אני בטוחה שמייקל מרגיש כפי שאני מרגישה.
אני בטוחה בזה.
לא רציתי לאבד אותו. אבל מצד שני, הוא אפילו לא שייך לי.
"אתה יכול לפתוח את החלון?". מנסה ליצור איתו דו-שיח.
הוא פתח והמשיך להסתכל אל עבר הכביש.
"תודה". אמרתי, מנסה לרכך אותו.
הטלפון שלו צלצל, ראיתי על התג את אותו שם שראיתי ביום שהיינו באוטו יחד.

'My love'.

"לענות?". שאלתי בכעס למרות שאני לא יודעת מאיפה הוא יצא.
"לא". ענה בקרירות.
" תדליקי את הרדיו".הורה עליי כאילו אני הבובה שלו.

לא עשיתי את זה.

"תדליקי". אמר שוב והפעם הסתכל על עיניי כשהרמזור נהיה לאדום ועצר את האוטו.
"לא רוצה". עניתי בקרירות כמוהו.

אני לא הבובה של אף אחד.

הוא התנתק מחגורתו והתקרב אליי, הוא הפחיד אותי אז התרחקתי כמה שיכולתי.
"תדליקי". אמר שוב והסתכל על עיניי.
"לא". עניתי והסתכלתי על עיניו בחזרה.
הוא נגע בשפה התחתונה שלי ומיד הרגשתי צמרמורת.
הוא העביר את ידו מהשפה שלי לצוואר שלי, ראשי נפל אחורה בגלל המגע והוצאתי אנחה קטנה. לא רציתי שיפסיק.
רציתי את אותו מייקל שהיה איתי.
שנישק אותי בכל הכוח.

אך מיד ידו עזבה אותי ופנתה להגה.

מה זה היה לעזאזל?!

"למה עשית את זה?". שאלתי אותו כולי עצבנית.
אני אחזיר לו. אני בהחלט מתכוונת לזה.

הוא לא ענה והדליק את הרדיו.

לא ידעתי שאנחנו אוהבים את אותו סוג של מוזיקה.
הוא שם את השיר 'say somthing' .

הרגשתי כאילו הוא רוצה להעביר לי מסרים דרך השיר, אבל אני בטוחה שאם הוא היה מדבר זה היה מקל עליי.

מקל על שנינו.