לוק- מציאות.
אני לא ביקשתי את החיים האלה. הם ביקשו אותי וקיבלו.
הם הרסו אותי. הרגו אותי.
לא יודע למה הסכמתי ללכת אחרי דוד צחי בעבר.
אולי זה בגלל שהוא האמין בי. האמין ביכולות שבי.
את אימא שלי פחות ראיתי, אבא אין לי, והוא היה התקווה האחרונה שלי.
עד שהוא הרג אותה מול העיניים שלי.
איך הוא לא מתבייש?!?
היא דאגה לו. נתנה לו בית כשאף אחד לא נתן לו.
היא קיבלה אותו, כשאף אחד לא קיבל אותו.
ביום שהוא רצח אותה, הבטחתי לה שהוא ישלם על זה.
אז חשבתי על תוכנית השווה לתוכנית שהוא עשה.
אני ארצח את המשפחה שאליה הוא לא מתייחס, ואני אגרום לו שהוא יצטער עליה.
אני אגרום לו רגשות אשמה, כמו שעשה לי.
אני אעזור לו ואז אהרוס אותו, כמו שעשה לי.
הוא לקח ממני את המשפחה היחידה שהייתה לי. את האח היחידי שהיה לי.
כל הזמן הזה, שהייתי צריך לפקח על מייקל זה גרם לי לשנוא את צחי עוד יותר.
לרצוח אותו עוד יותר.
הייתי יכול לקבל אח שידבר איתי כמו כולם. אח שיראה איתי כדורגל.
הבטחתי לה, הבטחתי לה שלא משנה מה, החיים של מייקל יהיו קודמים לשלי.
הוא שווה את זה.
הוא לא רע, כמוני.
אז תכננתי לרצוח את שלי ואת אימא שלה. לא רציתי לפתח אליה רגשות, רציתי לגרום לעצמי לטעון שאני שונא אותה. שנאה עד מוות.
כך זה יקל עליי. אבל לא עליה.
אבל לא הצלחתי.
העיניים שלה מקפיאות אותך. הם מתחננות שתיגע בה, שתחבק אותה, שתנשק אותה.
רציתי לעצור את עצמי. אבל לא יכולתי.
לא עמדתי בפיתוי.
אז נישקתי אותה, ואני מבטיח שזו הייתה הנשיקה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי.
לא מגיע לה למות. לא מגיע לה אבא חרא כזה.
אבל הוא הביא את זה לעצמו. והמגפה הזו שנקראת "דוד צחי", חייבת להסתיים.
גם אם זה אומר שאני אצטרך לתת את החיים שלי בשביל זה. גם אם זה אומר שאקריב את האהבה שלי.
אני מבטיח לך אימא מיה, הוא ישלם על זה.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
