"את שם?". שאל כשכולו מצחקק.
"מה קרה לך?". ניסיתי לשאול אותו בתקווה שיענה לי.
"מה אכפת לך". אמר לאט.
"למ..ה התגעגעת אליי?". שאל ויכולתי לראות את חיוכו הזדוני.
"אתה זה שהתקשרת. כנראה שאתה זה שהתגעגעת". אמרתי לו למרות שאני מדברת עם אדם שיכור, ולפי קולו הוא שיכור לגמרי.
"נכון". ענה.
הוא התגעגע אליי?!
רק לפני כמה שעות 'טובות' רבנו.
"את לא, שלי?". שאל ואמר את שמי כאילו הוא מדבר רגיל.
"אני לא". עניתי מיד. "איפה אתה נמצא?". שאלתי.
"אם א..ת לא, למה פאקינג אכפת לך?!?". צרח עליי.
למה באמת אכפת לי?
שיעשה מה שבה לו.
"לא אכפת לי. ביי". אמרתי.
אך רגע לפני שאני מנתקת אני שומעת את קולו. נאבק. "מייקל? איפה אתה?!?".
צרחתי עליו.
"בבית". ענה. "את יכולה לבוא אליי?". שאל או יותר נכון, התחנן.
"אני לא יכולה, במיוחד לא כשאתה ככה". אמרתי לו. אבל הלוואי שיכולתי.
כשאני איתו אני מרגישה מוגנת, אדם טוב יותר ולא יורדת על עצמי שכל מה שקורה בעולם הוא בגללי.
"א...ז אני אבוא אלייך". אמר עם מילים מקוטעות.
"לא! אל תבוא אליי!!". צעקתי בשקט. "אתה שיכור".
"אבל אמרת שלא אכפת לך". אמר. "נכון?". ניסה להוציא ממני את המילים שתמיד רצה לשמוע.
"אכפת לי. בסדר". אמרתי לו. ניסיתי כמה שיותר למנוע היום תאונה.
למה הוא חייב להיות כל כך מעצבן!!
"שלי". אמר. "מה?".
"תשירי לי שיר". המשיך.
איזה כיף לי!
הוא עשה ממני זמרת עכשיו.
"איזה שיר בא לך?". שאלתי, כדי לנסות כמה שיותר להשאיר אותו בבית.
"הנסיך הקטן". ענה.
הנסיך הקטן.
זה היה השיר, ועדיין השיר, שאימא תמיד שרה לי כדי שארדם. אנחנו כל כך שונים זה מזה אך עדיין דומים.
התחלתי לשיר לו, לבחור הזה שיכול לעצבן אותי ויכול לגרום לי לצמרמורת בתוך רגע.
כששמעתי כמה נשימות כבדות, הבנתי שהוא נרדם.
"לילה טוב, מייקל". אמרתי בשקט וניתקתי את הטלפון.
מה את עושה שלי?
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
