לא רציתי לחזור שוב על המעשה שלי, אז חיכיתי לה בחוץ, מתאפקת לא לשמוע על מה הם מדברים ולמה הפרצוף של ליסה כל כך מזועזע.
חיכיתי כמה דקות שהרגישו לי כמו נצח, דלת נפתחת ואדם שנוא יצא ממנה. מייקל.
הוא יצא, מבלי להסתכל עליי והשאיר לי את הדלת פתוחה.
מה קורה כאן?
ליסה ישבה לה שם על הכיסא כשידיה חופנות את פניה.
"ליסה". התחלתי לומר ופניתי אליה. "הכל בסדר?"
"אני יכולה לשאול אותך שאלה ותעני לי עליה בכנות?" שאלה.
"כן, ברור". עניתי מיד.
היא התחילה לספר לי את כל הסיפור שקרה לי אתמול, הבנתי שמייקל סיפר לה אבל לא הבנתי למה.
"זה באמת קרה?" היא שאלה פתאום.
"כן." הכל היה נכון, מהפרט הקטן עד לגדול ביותר.
"אני יכולה לראות את הפצע בראש?" שאלה.
הזזתי את שערי הצידה, מנסה לחפש איפה הכי כואב לי. והנה הוא.
"למה את משקרת לי?" שאלה ליסה ועיניי הדומעות פנו אליה.
"משקרת?" חזרתי על המילים שלה.
"זה באמת קרה! את לא רואה?" אני מראה לה שוב את הפצע שלי בראש.
"המורה,מייקל, הגיע אליי וסיפר לי הכל". החלה לומר. בוודאי איך לא?!!?
"ה..וא אמר שבגלל המכה החזקה שקיבלת בראש, את מתחילה לדמיין דברים".
מה?!
הוא מנסה להפוך אותי למשוגעת?!
"אני לא מדמיינת, ליסה". אמרתי לה בשקט כשעדיין זולגות מעיניי דמעות.
"גם אני חשבתי ככה". המשכתי. "עד שמצאתי הוכחה". אני מצביעה על הפצע בראש,שוב, כדי שתוכל להבין.
"הוא אמר שזה לא יכול להיות שזה קרה. כי הוא לא היה בארץ בכלל".
עכשיו אני באמת לא יכולה לסבול את זה!!
קמתי מהכיסא שלי ופניתי לדלת. "לאן את הולכת?". קטעה אותי ליסה ממעשיי.
"למצוא את המשוגע האמיתי". אמרתי לה.
עליתי בכל המדרגות שיכולות להיות, חדר מורים, חצר ולא מצאתי אותו. את השקרן הזה שחושב שיכול להוציא אותי משוגעת.
"הנה הוא". אמרתי לעצמי כשאני רואה אותו בשירותי מורים. הוא ניגב את ידיו והסתכל על עיניי הדומעות.
"מה אתה חושב שאתה עושה מייקל מרקוס?" צרחתי עליו והדגשתי את שמו.
"מה את עושה כאן, שלי?". ענה. "למה לא הלכת הביתה?".
שלי?
הוא באמת לא יודע מי אני?!
אני מנקה את דמעותיי ופונה אליו שוב.
"אתה באמת לא מכיר אותי?" שאלתי כשחיוך זדוני עלה על פניי.
"את בכיתה שבה אני מלמד. למה את שואלת?".
הסתכלתי עליו. בלי מילים. בחנתי כל הבעה בעיניו. ובגלל שעיניו היו ירוקות יכולתי לראות את אישוניו מתרחבים.
"אתה משקר". אמרתי.
"סליחה?!" צרח מייקל.
"אתה רוצה לשחק מייקל?" שאלתי אותו ומתקרבת עוד צעד. "אין בעיה. אנחנו נשחק". המשכתי.
כשפניתי ללכת לדלת, הוא אחז בידיי, "לאן את הולכת?" שאל.
הסתובבתי אליו, "אין לך זכות לדעת". עניתי.
"יש לי. אני המורה שלך."
"למשטרה". אמרתי בלחש, וחיוך עלה על פניי. "בוא נבדוק ביחד, אם אני משוגעת או לא. הרי בעיר הזאת, יש מצלמות בכל מקום!" לחשתי לו. "אפילו ביער". המשכתי והדגשתי את המילה "יער".
הוא לא עזב את ידיי ומשך אותי אל אחד השירותים של המורים. הוא הושיב אותי על האסלה,סגר את הדלת וסתם לי את הפה.
ניסיתי להיאבק בו, להילחם נגדו, אבל אין, חזק כמו אריה.
"יש כאן מישהו?" שאל אדם ודפק כמה דפיקות בדלת."כן". ענה מייקל.
הוא התכופף אליי ולחש לי להיות בשקט. כששמע שהאדם עזב הוא הוריד את ידו מפי והמשיך לדבר.
"את לא פונה למשטרה". אמר.
כשראה שאני מתכוונת לענות, סתם לי שוב את פי."את רוצה שמי שהיה אחראי לתוכנית אתמול, יבוא אלייך הביתה?"
לא עניתי. עכשיו ידעתי בבירור שמי ששם אותי במיטה שלי אתמול היה הוא.
"למה אמרת לליסה שאני מדמיינת?" שאלתי פתאום ודמעות זלגו שוב מעיניי.
הוא מחה אותם בכף ידו ולקח את פניי בידיו.
"אסור לך לספר את זה לאף אחד, שלי". אמר עם מבט רציני.
"אני מבטיח לך. אני אספר לך הכל!".
"איך אני אמורה לדעת שאתה לא תשקר לי?" שאלתי.
"כי אני היחיד שיש לו את התשובות".
וזה היה נכון.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
רומנטיקההם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
