הבנתי שאם אני ארצה לדבר איתו, אפילו פנים מול פנים, למרות שזה היה לי קשה, כי כל נשימה שלו מעבירה בי צמרמורת ומחזירה אותי אל עבר, אני חייבת להתפייס עם ליסה.
אני מרגישה כאילו עולמי נחרב, אני מרגישה ללא הגנה בלעדיה.
"ליסה". פניתי אליה. היא הסתכלה עליי מלמטה בעודה מתמתחת.
"אני מצטערת. אני מבטיחה לא לעושת את זה שוב. יש לי גם סיבה מוצדקת. אני באמת מתכוונת לזה".
"אני באמת כבר לא מכירה אותך שלי. את כברר לא מי שהכרתי".
אני יודעת שהיא צודקת. כי גם אני חושבת כך.
לספר לה את הסיפור?
את מה שקרה ביני לבין מייקל?
לא קרה בניכם כלום, משוגעת. התת מודע שלי, כמו כל פעם מחדש, מצטרף.
אם היא החברה הכי טובה שלי, אז אני לא צריכה להסתיר ממנה דבר, "אני מבטיחה לך שיש לזה סיבה". אמרתי, זהו אני חייבת לפרוק את זה מהלב שלי.
כשראיתי שהבעת פניה איננה משתנה, "נוכל אולי לדבר? אחרי בית ספר?" שאלתי אותה.
"כן". היא אמרה. וחיוך עלה על פניי."אבל עד ארבע. כי אז יש לי שיעור פרטי". המשיכה.
החיוך עדיין נשאר, למרות שלא רציתי שיתפתח בינה לבין מייקל קשר, אני כבר לא סומכת עליו יותר, הוא יכול לעשות כל דבר. "בלי רחמים". המילים הללו הדהדו שוב בראשי.
פניתי ללוקר שלי, כדי להחליף בגדים ובדרך ניסיתי לחשוב איך לומר לליסה את הסיפור שלי בדרך הכי "נעימה" שיש.
"צהריים טובים". המורה לאומנות נכנסת עם כמה אנשים מאחוריה שמחזיקים תמונות ממוסגרות.
"הניחו אותם כאן, בחורים. תודה לכם". הם הניחו אותם ליד הקיר שצביעה עליו והחזירו לה חיוך חזרה.
"אז". פנתה אלינו. "היום אנחנו נעסוק במה הכי מרגיע אותי?
באומנות אנחנו צריכים להוציא את הדמיון שלנו לעולם. להוציא את כל הרעיונות שמתחבאים בין כל שריר ועצב במוח. אני רוצה היום לראות עבודות מושקעות, יצירתיות ולא לשכוח, דמיון.
אני ללא כל ספק בטוחה שלא תסיימו עם היצירה היום, ייקח זמן, וקחו את הזמן.
הבאתי כל מה שצריך. נא להשתמש בעדינות ולהתחשב באחר".
אני אוהבת את המורה הזאת. היא תמיד נותנת לי הרגשה כאילו אני הבת שלה. היא מכבדת וכולם מכבדים אותה חזרה. מזל שאנחנו מעט תלמידים בכיתה כי אז היה קורה פה בלאגן.
11 תלמידים, 11 תמונות ממוסגרות ומורה אחת.
כשהמורה שאלה שהיום הולכים לצייר את הדבר שהכי מרגיע אותי, ישר קפצה לי לראש תמונה של ים.
המקום האהוב עליי, הלוואי והייתה לי גישה יותר מהירה אלו מאשר לבר.
לקחתי לי מסגרת ואת הצבעים החשובים שאני הכי צריכה. כחול, לבן, צהוב, אדום ותכלת.
"לעבודה!" אמרה המורה כשכולם כבר מחזיקים את התמונות שלהם עם מברשת ביד.
צבעתי, ציירתי ולקחתי את התמונה שהייתה לי חבויה במוח. לא שמתי לב לזמן עד שהמורה באה אליי ואמרה שהשיעור תם.
"אני גאה בך שלי". אמרה. "אני בטוחה שיצא ממך צד אומנותי בעתיד".
גאה בך. אף פעם לא שמעתי את המילים האלו מאף אחד, חוץ מאימא שלי.
שהייתה מחזיקה אותי קרוב לליבה, מחכה שהרשעים ילכו ומלטפת את ראשי. "תכף זה נגמר. אני גאה בך במבי".
"תודה המורה". עניתי. "אני מעריכה את זה".
מה שעוד יפה באומנות, שאת היצירות משאירים כאן, איפה שהם נמצאות, ככה זה לא גורם לבעיות וזה גם פחות עבודה לסחוב את הדברים הכבדים האלו.
ליסה חיכתה לי בכיתה, כך קבענו, אך לפני שאני דופקת בדלת אני שוב רואה את מייקל מדבר איתה.
אך הפעם מבטה בהלם. מזועזע.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
