המורה לאנגלית.

פרק 59.

רציתי לבכות. רציתי לצעוק. רציתי לברוח. רציתי לחבק אותו.

איך זה הגיוני שאחרי כל מה שעברנו יחד, הכל מתפורר כלא היה?

איך אני אמשיך לשבת בכיתה ולראות אותו?

איך זה יכול להיות?

אני שונאת את עצמי ברגע הזה. יכולתי לעצור אותו מללכת. יכולתי להיות פחות קנאית על זה שהוא מכנה מישהי בשמות ואומר לה שהוא אוהב אותה.

ובסוף, זו הייתה סבתא שלו.

'החיים לא נעצרים'. התת מודע שלי היה לטובתי. 'צריך להמשיך הלאה. כנראה שלא היה יוצא משהו טוב מהזוגיות הזו.

העולם לא חרב, עד שתראי את זה מול עינייך'.

הוא צודק.

אני צריכה להיות חזקה בשביל אימא. חזקה בשבילי.

העולם לא נעצר. החיים ממשיכים כל הזמן.

שמתי את הפיג'מה שלי וחבשתי את הפצע. עטפתי את עצמי בשמיכה, בחומה היחידה שיש לי.

מחר יום חדש. הזדמנות חדשה.

"בוקר טוב, במבי". שמעתי את קולה של אימא.

"בוקר טוב". עניתי חזרה. "מה השעה?". שאלתי אותה.

"שבע". ענתה. "את צריכה לקום לבית הספר".

"כבר קמה". אמרתי והסתובבתי לצד השני כשידי על עיניי כדי להסתיר את אור השמש.

"מתי חזרת הביתה?". שאלה כשהיא מסדרת את החדר. "לא יודעת". עניתי בכנות.

"אני אתחיל לעבוד ביום ראשון". אמרתי והיא מיד התיישבה מולי.

"אנחנו נעוף מפה, במבי. אני מבטיחה לך". המשיכה ומיד הרגשתי תקווה עזה שיכולה אולי להתגשם.

"יאללה קומי עצלנית". צחקה והורידה ממני את השמיכה. "אני קמה, אוף!!". צעקתי ונעמדתי על רגליי.

לקחתי חולצה לבנה ומכנס כחול מהארון והתלבשתי מהר. מנסה כמה שיותר לשכוח את מה שקרה אתמול.

"מוכנה?". שאלה אימא מהמטבח. "מוכנה". אמרתי ויצאתי מהחדר.

"סנדוויץ". אמרה וזרקה אליי את הפרוסה. "תודה, אימא". אמרתי ונישקתי את מצחה.

בהצלחה לי היום.

"לאן הלכת אתמול?". שאלה ליסה כשהיא מתיישבת לידי.

"סיפור ארוך". עניתי. "אני אספר לך אחר כך". 

"בוקר טוב". אמר לוק וחייך את החיוך המזויף שלו. "בוקר אור". עניתי וחייכתי גם, את החיוך המזויף שלי.

"אני כבר קמה, זוג יונים". אמרה ליסה וצחקתי יחד עם לוק.

"זוכרת את ההבטחה?". שאל והסתכל על עיניי.

"זוכרת". אמרתי ומיד המורה להיסטוריה נכנסה לכיתה ולוק התיישב לידיי.

למה הסכמתי לזה בהתחלה לעזאזל?

יש לי מזל שהיום יום שישי וזה יגמר מהר. ארבע שעות והביתה.

"שלי". אמרה המורה וכל המבטים היו עליי. "איפה היית אתמול?". שאלה ולא ידעתי מה לענות לה.

"פספסת חומר לבגרות. תצטרכי להשלים אותו לבד". 

"לא הרגשתי טוב". אמרתי והיה בזה קצת אמת. "אני מבטיחה להשלים". אמרתי את מה שהיא רצתה לשמוע.

"נמשיך". אמרה ועזבה אותי בשקט.

"מה יש לך?". שאל לוק ובאותו רגע רציתי לרצוח אותו. "כאבי ראש". אמרתי כדי שירד ממני.

"יש לי אקמול, רוצה?". אמר ונתקפתי חרדה ממה הכדורים שלו כבר עשויים.

"אני בסדר, חפרן". אמרתי. "הכל טוב".

לפחות אני מקווה ככה.