"אני רואה שהפעם לא שכחת ציוד".
אמר דימה כשניכנסתי לאולם ומיד הזעפתי פנים.
אני שונאת אותו ואת המקצוע שלו.
הוא הסתכל על הנכנסים לאולם, מוודא שאף אחד לא שכח ציוד ונראה סיפוק בפניו שכולם הביאו.
מזלנו.
"נכון לוק נראה מוזר היום?". שאלה ליסה כשהיא יושבת לידי ונועלת נעלי ספורט.
"אני יודעת". עניתי בכנות.
"לא יודעת מה יש לו".
"קדימה!!". שרק דימה במשרוקית ואני בטוחה שכמעט קרע לי את עור התוף.
"חימום מיד!". המשיך לצעוק.
פתחתי את התיק ובדקתי אם מייקל שלח לי הודעה, בנתיים כלום ולא ידעתי מה לחשוב.
עזבתי את העניין בשקט כשאני רואה את לוק מסתכל עליי מלמעלה ומושיט לי את ידו.
"הוא יכעס אם לא תקומי". אמר והחיוך שתמיד היה הופיע.
החזרתי לו חיוך והושטתי את ידו אליו,
הוא משך אותי כמו יונה קלילה מה שגרם לי לתהות אם ירדתי במשקל.
התחלתי לעשות חימום ולאט לאט עברתי לריצה מהירה, כולי הייתי אדומה כמו עגבניה וספוגה מים.
לעומתי, לוק נראה שנון ורץ כאילו כלום.
טוב, אני מבינה למי הוא דומה.
"הפסקת שתייה!". צעק דימה, שוב.
הלוואי והייתי צועקת לו עם במשרוקית הזו באוזן שיבין את הכאב של זה.
הוצאתי את הבקבוק שלי וראיתי הודעה חדשה ממייקל, אני צריכה לצאת מפה כמה שיותר מהר.
"המורה". אמרתי ופניו של דימה מיד פנו אליי.
"אני יכולה ללכת להתפנות, בבקשה?".
שאלתי והתחננתי בליבי שיתן לי.
"מהר!". אמר ומיד קמתי ועפתי משם כמה שיותר מהר כשהטלפון שקוע בכיס שלי.
נכנסתי לחדר השירותים, ישבתי על האסלה וקראתי את ההודעה של מייקל.
מייקל: את עובדת היום?
אני: כן, למה?
מייקל: אני חושב שהוא מתכנן משהו.
סביר להניח שהוא ירצה לחזור איתך הביתה.
ואז אנחנו בבעיה.
התוכנית תצא לפועל בשמונה, ואני לא יודע מה לעזאזל מתחולל לו שם בראש.
קשה לי להאמין שהוא באמת ניסה להזהיר אותך אבל אני חושב שהוא ניסה לרמוז משהו.
לוק לא עובד לבד, יש לו שותפים שאפילו אני לא מכיר.
כשאת מסיימת בית ספר, תלכי ישר לבית.
תודיעי לרינה שאת לא עובדת היום ותנעלי את הבית.
אני: בסדר. אני אהיה בסדר והכל יהיה בסדר.
מייקל: בבקשה תשלחי לי הודעה שאת בבית.
אל תתקשרי אליי. צחי בטוח ישמע אותנו.
אני: מבטיחה.
אני כבר לא יודעת למה לצפות מהבחור הזה.
רגע אחד הוא נגד מייקל ורגע אחר מנסה להזהיר אותנו.
החזרתי את הטלפון לכיס שטפתי פנים וחזרתי לאולם לעוד סיבוב ריצה של החיים שלי.
הלילה, הכל ילך בצורה מושלמת ואף אחד לא יעצור אותי מלתת חיים חדשים לי ולאימא שלי.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
