אני באמת לא מצליחה להבין אותו.
הוא כל כך מבלבל ולא החלטי. אני לא יודעת אם אני שונאת אותו כל כך או..
אוהבת אני לא. זה בטוח.
אז כנראה שאני עדיין לא החלטתי מהי כמות השנאה שלי כלפיו.
חזרתי לאולם, והכל המשיך כרגיל.
דימה, המורה, עדיין צועק על מי שמתעצל. ליסה מצאה לה עוד פינה אצל גבר נוסף, לוק. אני רואה בעיניו שהוא מתחנן שאשחרר אותו ממנה. צחקתי רק מלראות את ליסה חופרת לו. מספרת לו סיפורים שאין בהם פואנטה.
ככה היא. אם היא רוצה מישהו, עד הסוף.
מה שמזכיר לי את מייקל. שניהם לא החלטיים.
למרות שאצל ליסה אני יודעת, שאם יהיה מישהו יותר חתיך ממייקל היא תשכח ממנו כלא היה. אני רואה שבנתיים מי שנתפס הוא לוק.
אני מסמנת ללוק עם האגודל 'בהצלחה לך, עדיין לא ראית כלום'. הוא מחזיר לי פרצוץ כעוס.
אני מנסה כמה שיותר לשכוח ממה שקרה עכשיו בחוץ, עם מייקל.
לא יכול להיות שהוא בכה בגללי.
מי אני בשבילו?
רק תלמידה.
אני אפילו לא יודעת מה הגיל שלו.
אבל כשאני חושבת על זה, אני יודעת יותר ממה שנדמה לי.
יש לו סיוטים, שני כלבים, מיקה ורוי שאם רואים אותם בחוץ, אפשר לחשוב שהם כאילו הילדים שלו. יש לו גם בעיה עם השם מיה, לא החלטתי אם זה שם של בחורה ששכבה איתו או משהו אחר,
אולי כלבה שהייתה לו ואיננה.
"הולכים".אמר לוק כשכולו מזיע. "סוף סוף". אמר ועיניו הסתכלו על ליסה.
צחקתי. יותר מידיי גבוה, "אני מקווה שבפעם הבאה לא תשכחי". הגיע אליי דימה ואמר עם מבטא רוסי.
תמיד הצחיק אותי שקשה לו להגיד את שמי. הוא תמיד מדבר אליי אך אף פעם לא אומר את שמי, כדי שאף אחד לא יצחק על המבטא שלו כשהוא אומר את השם המוזר שלי.
"אני מצטערת, פעם הבאה לא אשכח". עניתי לו לאחר כמה שניות של מבוכה.
כל היום הזה עבר כאילו הזמן לא זז. זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה, אולי המחשבה שאהיה שוב בבית של מייקל מלחיצה אותי.
"מוכנה?". שאלה ליסה והסתובבתי אליה.
"אני חושבת". אמרתי עם מבט חמוץ.
שוב היום נגמר ולא עשיתי כלום. בית ספר זה בזבוז של כל תלמיד, במיוחד כשאתה ב-יא.
הבית של ליסה לא רחוק מהבית ספר, רבע שעה וזהו. כשהגענו לביתה אימא שלה קיבלה את פניי.
תמיד אהבתי אותה, היא כזאת טובת לב ומתחשבת,כמו אימא שלי.
אימא שלי.
לא דיברתי איתה מאז אתמול. אני בטוחה שהיא רחוקה מהבית, אבל זה לא מתאים לי.
לקחתי מיד את הטלפון שלי והתקשרתי אליה, "אימא". אמרתי שהיא סוף סוף ענתה.
"במבי. איך את?". ענתה.
"איך את קודם?". שאלתי. "את בסדר?".
"אני בסדר. אני אצל חברה שלי. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה לבד". אמרה וכאב לי על זה.
אני צריכה בכלל להודות לה על זה שהיא לימדה אותי איך להתנהל. על זה שהיא בחרה לתת לי חיים למרות שיכלה לעשות הפלה.
"תודה לך, אימא". אמרתי. "את הצלת אותי".
"אני אוהבת אותך, ילדה שלי". אמרה ודמעות זלגו מעיניי. אני צריכה להיות חזקה .
בשבילה.
בשביל האדם שלא מוותר ולא יוותר עליי.
"גם אני אותך, תשמרי על עצמך, טוב?". אמרתי עם ביטחון.
"מבטיחה. תבטיחי לי גם?". שאלה.
"מבטיחה". עניתי מיד.
רציתי לשמוע את קולה עוד. אבל הבנתי שאין לי זמן. אני רוצה להתרחק מהמקום הזה.
לגור רחוק מכאן, להיות בבית רק איתה, בלעדיו ובלי הבעיות שלו.
להאמין שלי, להמשיך להאמין.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
