ישנתי אתמול את השינה הכי טובה וארוכה שהייתה לי בחיים.
אולי זה בגלל שמייקל פה, אולי זה בגלל שאני עכשיו יכולה איכשהו לבטוח בו.
ואני יודעת שאני נמצאת במקום טוב עכשיו.
לפחות לא לבד.
האור של השמש עצר את השינה שלי.
לעזאזל.
בוקר עכשיו.
הזמן איתו עובר כל כך מהר.
אני זוכרת שרק אתמול הוא נפתח בפניי,
רק אתמול הכריח אותי לאכול את הפיצה, רק אתמול הוא נתן לאבא שלי מכה עם הפן והוא בחר להציל אותי.
אני מנסה לזוז אך גוף קשה עוצר בעדי.
חשבתי שהיו כריות.
היו.
כנראה אחד מאיתנו הוריד אותם.
מייקל ישן מאחוריי, כשפניו מעל ראשי וידו מחבקת חזק את הבטן שלי, ששכחתי לשים שם פלסטר בגלל המכה שקיבלתי מהידית, "כשאבא" פתח אותה. לא טיפלתי בה אז כנראה שהמצב עכשיו יותר חמור.
הסתובבתי כדי לא לפספס את ההזדמנות שכנראה אי פעם לא תחזור על עצמה, וזה להסתכל על מייקל בעודו ישן.
הוא נראה כמו מלאך.
הוא נראה כמו תינוק שישן טוב. אני שמחה שלפחות עשיתי משהו טוב למישהו למרות שעשיתי גם הרבה רע.
הוא התחיל לזוז אז הסתובבתי חזרה ועשיתי את עצמי ישנה.
הרגשתי את עיניו של מייקל מסתכלות עליי, אבל לא זזתי. חשבתי שהוא ירחיק את עצמו כשהוא עכשיו מבין את המצב שבו אנחנו נמצאים. אבל אני טועה.
הוא מתקרב אליי יותר, מחבק אותי יותר חזק ורגליו נכרכות סביב רגליי, מפחדות שאני אעזוב אותו.
הרגשתי את עור רגליו, והבנתי שאני לובשת רק חולצה, אז אני חצי עירומה חצי לבושה.
לישון שלי. לישון.
לא שמתי לב איך הכריות חזרו למקומם,
איך זה שאני נמצאת עכשיו לבד במיטה, ישנה לבד, לא שמתי לב שאפילו השעה היא 7:00 כמו שהשעון שעל השידה מראה.
לא רציתי לקום.
הרגשתי שם יותר מידיי טוב, אך קולו של מייקל העיר אותי.
"שלי. צריך לקום". קרא מלמטה. "בית ספר".
בית ספר. תמיד שוכחת ממנו.
ירדתי למטה, אך פניו של מייקל מסתכלות עליי רק בחלק התחתון, ניסיתי להבין מה הוא רואה , אני רואה שהחולצה עלתה קצת, קצת יותר מידיי. הרגשתי שלחיי מאדימות, הורדתי אותה מיד, "בוקר טוב". אמרתי כדי שמייקל יפסיק להביך אותי.
אני לא מקשיבה לתשובה שלו כי במקום זה העיניים שלי מסתכלות על מקום אחר, מקום מאוד מגרה שאף פעם, בחלומותיי הכי טובים לא הייתי יכולה תדמיין.
הוא עשה את זה בשבילי?
על השולחן היו צלחות מלאות, מפוצצות במאכלים שונים, חלקם ראיתי בחוץ אך לא הרשיתי לעצמי לבקש מאימא שלי וחלקם שאין לי שמץ של מושג מה הם.
"בשביל מי זה?". פניתי סוף סוף אל מייקל.
"אני חושב לכולם". אמר וחייך.
"התעוררת במצב רוח טוב אני רואה". חייכתי אליו.
"רציתי להודות לך על אתמול. אני מצטער אם נבהלת". אמר והסתכל על הרצפה.
"זה בסדר .זה קורה גם לי לפעמים".
אמרתי.
למה אמרתי את זה בכלל?
"אה". אמר והיה בהלם. "שבי". המשיך, כדי לשנות את הנושא.
צייתתי לו, לא הייתה לי ברירה. אוכל. אי אפשר לעמוד בפני זה.
לקחתי לי צלחת ותחבתי שם כל מה שראיתי.
פנקייקיים, הרבה פנקייקים, וופל בלגי, תותים, צנימים עם שוקולד, כל מה שראיתי.
אני מרגישה כמו בטטה.
"אני רואה שמישהו כאן רעבה". צחק מייקל.
"אתה אמרת שאני צריכה להשמין". הזכרתי לו את דבריו.
"את אמרת, להזכירך, שאני לא צריך לדאוג לך כי אני לא החבר שלך". הזכיר לי חזרה את דבריי.
יש פה כאב?!
חזרתי לצלחת שלי ולא התייחסתי לצחקוקים שלו בכל פעם שאני לועסת וסוגרת עיניים כדי להפנים שהאוכל פה הוא אמיתי.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
