מייקל מרקוס. השם עוד מהדהד בראשי.
זה לא שם שמתאים לרוצח.
אבל לפי מה שאני רואה עכשיו,זה מאוד מתאים ליופיו.
"איפה הם לעזאזל?" הכרתי את הקול הזה. זה היה הבוס כפי שהאדם השני כינה אותו.
יכולתי לשמוע ממש חזק את קולותיהם. הם היו קרובים אלינו. קרובים מאוד.
הצעדים שלהם גם העידו על זה. הסתובבתי לאחור ויכולתי לראות את הרגליים שעומדות שם.
ג'ינס שחור ואקדח. היה שם אקדח.
הוא סיבב את ראשי אליו. ושוב עייננו בוחנות אחד את השני.
הוא שם את אצבעו על פיו, כדי שאבין שמילה אחת, אפצ'י אחד ואנחנו מחוץ לעולם הזה.
"הם לא פה". אמר אדם אחר שלא זיהיתי את קולו. "הם כנראה הלכו רחוק."
"אנחנו לוקחים אותה היום. מובן?
אם לא אני הורג את כולכם!" אמר הבוס.
מה עשיתי?
מה הם רוצים ממני?
הבנתי שהבוס הזה אכזרי, אם הוא מוכן לרצוח את שותפיו "למסיבה" שהתחוללה בתוך הבר.
העקבות הלכו.
"עדיין לא". מייקל הנהנן לשלילה כשהבין שאני רוצה עכשיו לצאת מהבור החרא הזה. תקועה עם לא יודעת מי כבר.
לאחר כמה דקות, מייקל הבין שהמקום פנוי. הוא עמד על רגליו והושיט לי את ידו.
לא בטחתי בו יותר.
הקלה?
נחמה?
כבר אין.
עמדתי בלעדיו. רציתי שיבין שעכשיו הוא יכול לחזור למה שהוא עושה.
"מחיאות כפיים." אמר מישהו.
"הצלחת מייקל.
אני מצדיע לך." המשיך לומר ולא הבנתי איך הוא מכיר אותו.
איך לא? אמרתי לעצמי.
הוא רוצח גם. כמוהם.
הוא לקח אותי ושם אותי קדימה, כשהוא מאחוריי.
"אתם רוצים אותה?". אמר פתאום ואני הייתי בשוק.
"אני לא צריך אותה." כולם היו עם סימני שאלה ,כולל אני.
אז למה הצלת אותי מטומטם?!?!
אך לקח לי זמן להבין. זאת הסחת דעת.
יד אחת החזיקה במותניי וידו השנייה מופנת לגבו, הבנתי שיש שם משהו שאני לא רוצה לדעת, למרות שהבנתי את מה שהוא רוצה לעשות.
"אתה באמת מטומטם". אמר הבוס. "כמו אבא שלך."
הבנתי שהם מכירים כבר הרבה זמן. יכולתי להרגיש את הכעס הרב שהצטבר עכשיו. הוא אחז במותניי יותר חזק, אני בטוחה לגמרי שיש שם סימן של אדום.
"תראה אבא". מייקל ענה פתאום ולא הבנתי למי הוא מדבר.
"אני הצלחתי". עכשיו אף אחד לא הבין.
"עכשיו!!". צרח מייקל ויריות פתאום נוספו לאווירה "הנחמדה" הזאת.
הוא זרק אותי בחזרה אל הבור,הראש שלי דימם וכאב, התחלתי לראות צבעים.
" ל..אאאא.
אני מ..ת..חננת.
ב..בקשה."
שמעתי את היריות, את האנשים שצועקים על השני. ואת מייקל. "אל תשכח אותה". אמר לאחר.
ועכשיו בוודאות הבנתי שאיבדתי את ההכרה.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romansaהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
