המורה לאנגלית.

פרק 62.

"נוו איפה אנחנו?". שאלתי את לוק, כולי כבר חסרת סבלנות.
"עוד קצת". אמר והחזיק חזק את ידי.

זה מפחיד אותי החוסר ידיעות האלה.
אני מסוג הבחורות שצריכות לדעת הכל ולהתכונן לפני.

מייקל לא שלח שום הודעה חדשה. אני אפילו לא יודעת למה עניתי לו, סבירות מאוד גבוהה שהלילה לא אראה יותר את לוק.

"הגענו?". שאלתי את לוק כי הרגשתי שעצרנו. "כן". אמר והוריד ממני את המטפחת.

"וואו". המילה היחידה שהצלחתי להוציא מהפה שלי. המקום הזה מדהים, יותר ממדהים.

הכל ירוק ומכוסה בעצים, ובאמצע יש נהר שזורמים בו מים חיים. קול הציפורים גרם לי להרים את ראשי מעלה ולראות את מצב השמיים. כחולים ומלאי תקווה.

"וואו". אמרתי שוב ללוק והסתכלתי על עיניו, הוא מחייך את החיוך היפה והמתוק שלו, מה שגרם לי להצטער על זה.

"אוהבת?". שאל ותפס את ידי, מוביל אותנו למקום שאנו צריכים להגיע. "אתה נורמלי?!". שאלתי כלא מאמינה.

"המקום הזה נראה כמו חלום!".
אמרתי בהתלהבות. "איך מצאת אותו?". שאלתי והתיישבתי על השמיכה המונית על הדשא.

"אני בא לפה כשאני רוצה להתבודד". ענה. "אני מסתכל על הכל ומזכיר לעצמי שעדיין יש משהו טוב בעולם הזה. שעדיין יש תקווה". אמר והתיישב מולי.

"גם אני אוהבת להתבודד". פתחתי את עצמי בפניו. "ממה?". שאל ובאמת התעניין.

"לא ממה". חידדתי את דבריו. אלא ממי". אמרתי וחייכתי חיוך עצוב.

"אבא שלי הוא שתיין מומחה. אם היה צריך לחלק אוסקר לשתיינים, הייתי נותנת לו את זה". אמרתי למרות שאני יודעת שצריך לתת לו אוסקר למשחק.

"רוב החיים הוא לא בבית, וכשהוא כן, אנחנו צריכות לצאת מהבית". אמרתי ופניו של לוק היו ללא שינוי.

"הוא אפילו לא מכיר אותי". אמרתי ודמעות זלגו מעיניי. "כשהוא נמצא בבית אני חייבת לברוח לליסה, כי אז אנ אהיה בסכנה.
אתה מבין?
אני בסכנה כשאבא שלי בסביבה". אמרתי וראיתי שלוק מסתכל על ידיו.

הוא יודע על מה אני מדברת. הרי הוא חי איתו מאז שמייקל נולד ואפילו לפני.

"אני מצטער לשמוע". אמר וכעת ראיתי דמעות בעיניו. "למה אתה בוכה?". שאלתי כלא מאמינה.

"כשאני רואה מישהו או מישהי בוכה, אני בוכה גם. לא יודע למה". אמר וחייכתי אליו.

"פתטי מידי?". שאל. "זה הכי רומנטי שיש". עניתי בכנות.

"טוב". אמר ופתח את הסלסלה שהייתה לידו.
" לא באנו לבכות ולראות כמה שהחיים שלנו דפוקים". אמר. "מה בה לך לאכול?". שאל.

הלוואי ולוק החמוד והרומנטי ישאר לנצח.