המורה לאנגלית.

אפילוג.

5 שנים לאחר מכן.

"ההובלה סיימו עם החדר שלך". אמר מייקל ואני מיד הסתובבתי אליו כשאני עומדת בחדר של אימא שלי ז"ל.

"היא איתך פה". אמר והניח את כף ידו על ליבי. כל היום אני מתאהבת בו יותר ויותר.

אחרי שנודע לי שאימא נפטרה קיבלתי הלם. זה מה שהרופא אמר בכל מקרה כשהתעוררתי.

במשך כמה חודשים לא יכולתי להוציא הגה מהפה, כלום.
העיניים שלי תמיד הסתכלו אל עבר הדלת, למקרה שאימא תחליט שהיא רוצה לבקר אותי.

אבל החליטו במקומה. החליטו שמקומה למעלה ולא איתי כאן.

חיכיתי שעות, ימים, חודשים והיא לא נכנסה אפילו פעם אחת.
מייקל היה צריך לקלח אותי כי לי בעצמי לא היה את הכוחות לסחוב את גופי.

סן דאג להאכיל אותי ואמיר דאג לתמוך בי. אבל זה לא היה שווה כלום כי אימא לא באה.

קן ביקר אותי ודיבר על כמה שהוא מבין את הצער שלי. הוא איבד שתי נשים בחייו וכמעט את עצמו. 

מייקל היה נרדם איתי בלילה. לפעמים היה חושב שנרדמתי ושלא ראיתי שהוא מסתיר את הדמעות שלו. אבל ראיתי הכל.

חשבתי שהוא התייאש ממני ושהוא מייחל ליום שבו אקום והוא יוכל לעזוב אותי.
אבל הוא כל יום הוכיח לי שהוא אוהב אותי. ועזיבה מבחינתו, לא באה בחשבון.

חצי שנה הייתי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. הייתי מדמיינת את אימא נרדמת לידי, מלטפת את ראשי וקוראת לי, במבי.

לפעמים הייתי צועקת בקולי קולות אבל אז, זה היה נגמר מהר כשהכניסו לי את המחט לזרוע. הייתי נרדמת מיד ואז שוכחת מה עשיתי.

מייקל היה מבקר אותי כמה פעמים אבל לא הצלחתי לדבר איתו.
אך עם הזמן, פקחתי עיניים וגופה של אימי היה לנגד עיניי. היא עמדה מולי ואמרה לי שאם לא אקום על הרגליים היא תכעס עליי. שהחיים ממשיכים ושהיא תמיד איתי.

כמה חודשים עברו והרגשתי יותר חזקה משניכנסתי. התחלתי לדבר עם מייקל ולהקשיב לרופאים.

ואז השתחררתי. ולהפתעתי, מייקל הציע לי נישואים.

הייתם מאמינים?

אני הקטנה שלא האמינה באהבה ואיבדה את אימא שלה, נישאה.

גם אני לא האמנתי עד שראיתי את הטבעת והרגשתי את שפתיו של מייקל אחרי חודשים שהרגישו נצח בבית חולים על השפתיים שלי.

"אני אוהב אותך". אמר ודמעות זלגו מעיניי. האהבה הזאת באמת הייתה אמיתית והבנתי לאחר כמה זמן, שצריך לחלוק אותה.

היום, אני עומדת בבית הישן שלי שנמכר עם בטן בחודש חמישי ונשואה.

נכנסנתי להריון, ופחדתי מכך שלא אדע איך זה להיות אימא.
אבל תמיד ידעתי, שאהיה כמוה.
אולי הם לא יכירו את סבתא שלהם, אבל כל יום אזכיר להם אותה.