המורה לאנגלית.

פרק 30.

שלי בת 5.

"תעזוב אותה!!". צרחה אימא 'לאבא'.
כבר בגיל הזה ידעתי שהוא לא באמת אבא. סתם בן אדם רשע, שרוצה הכל לעצמו.

הוא תפס את היד שלי חזק ועלה איתי למעלה, ידעתי כבר לאן הוא רוצה לשים אותי.
לא יכולתי להרביץ לו, או להלחם איתו כמו שאני תמיד נלחמת עם החברים שלי בגן.

אימא עדיין מנסה לתפוס אותי קודם, היא יודעת שאני לא יכולה להיות בחדר חשוך לבד.

אבל הוא יותר חזק ממנה, יש לו שרירים ולה אין שרירים.
יש לו מבט מפחיד ולה יש מבט של נסיכה.
יש לו בקבוק משונה ביד ולה אין כלום ביד.

ומה עשיתי?

באמת שהפעם לא עשיתי כלום!

הוא נכנס לבית, שלא שלו, כמו תמיד, ושתה.
אני שיחקתי עם הנסיכה שלי.
כנראה שהוא כעס עליה כי הוא הוריד לה את הראש ואפילו אמר לי שהוא הולך לעשות את זה.
"רואה את זה?". שאל אותי כשהוא מחזיק את הראש שלה ביד אחת ואת הגוף הקטן שלה ביד השנייה. "היא מתה". אמר והתחיל לצחוק.

הוא פתח את החדר, שתמיד פחדתי ממנו, וזרק אותי לשם. היד שלי נפצעה מהחפצים שהיו שם וראיתי דם.

לא רציתי לבכות כי אז אימא תלחם איתו ביותר כוח ואז היא תפגע.

אני שונאת אותו. אני שונאת את המפלצת הזאת.

"שלי". שמעתי קול מחוץ לחלומי. "קומי, בבקשה!!". אמר הקול.

"אל תבכי. בבקשה". אמר הקול ועכשיו הבנתי שזה קול גברי.
"זה לא אמיתי. זה סתם סיוט!". ניסה שוב לנער אותי כדי שאתעורר.

פתחתי את עיניי וראיתי מולי את ליסה. עם עיניים דומעות ויכולתי לראות את השמחה שהציפה אותה כשראתה שפתחתי את עיניי.

"מ..ה קרה?". ניסיתי לשאול.
"חלמת חלום. א..ת בסדר?" ניסתה לומר בלי בכי.

הסיוטים שלי לא ביקרו אותי מאז גיל 10.
למדתי איך לנתק אותם ממני ולגרום להם להתרחק ממני כמה שיותר מהר.

אבל לא הצלחתי.

6 שנים החזקתי מעמד ועכשיו נשברתי.

"הוא לא יעשה לך כלום". אמרה ליסה. "אני מבטיחה לך!".המשיכה וחיבקה אותי.

אני מאמינה לה. כי זה גם מה שאמרתי תמיד לעצמי.

הוא לא יפגע בנו יותר.

רציתי לשנות נושא, אני לא רוצה להתקע בעבר ולגרום לה לדאגות כמו שלי, "איך הגענו למיטה שלך?". שאלתי אותה עם חיוך.

"לא יודעת". אמרה והבינה שאני לא רוצה לדבר על זה.

"מה השעה בכלל?
יש בית ספר!". צעקתי כשהבנתי שאנחנו עדיין לא מאורגנות קמתי מהמיטה בתקווה לחפש את הטלפון.

"תרגעי לחץ". אמרה. "השעה רק שבע". אמרה.
"שבע?!". צעקתי את מה שהיא אמרה.
"אני צריכה לחזור הביתה, אין לי בגדים". אמרתי לה.
"תקחי ממני, אל תדאגי". אמרה ברוגע.

היא קמה מהמיטה וידעה מה הכי מרגיע אותי, "מה בא לך לאכול?". שאלה אותי.

וכל מה שחשבתי עליו, או שיותר נכון ניסיתי לחשוב, זה פנקיייק.

הרבה פנקייקים.