המשכתי ללכת, בלי הפסקה. למרות כל הכאבים שבבטן ובלב שלי, עדיין המשכתי.
אני לא יודעת מאיפה הכוחות האלה, אבל אני בטוחה ששומרים עליי טוב למעלה.
לא שמתי לב כמה מהר הגעתי לבית. אני מרגישה מוגנת, יותר מאי פעם. למרות כל הדברים החארים שמסביב.
אני מרגישה הקלה על זה שמייקל לא רץ אחריי, כי אני בטוחה שהייתי יכולה לרצוח אותו.
איך אתמול הכל היה בסדר?
איך עברנו לגיהנום?
למזלי אף אחד לא היה בבית, נכנסתי לחדר שלי ומיד נכנסתי למקלחת.
הפצע ניראה חמור. הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שקיבלתי את המכה על אותה מכה שקיבלתי מהידית של החדר. נכנסתי למקלחת ונתתי למים לסחוף אותי אחריהם. לא משנה לאן, העיקר לברוח מכל המצב הזה.
כמה אפשר לפגוע בבן אדם?
כמה?!!?!?
למה הייתי צריכה להתאהב בו?
דמעות התחילו לזלוג מעיניי, משתפים פעולה עם מי המקלחת, מתחברים יחד.
אין דרך לתקן את מה שנעשה עכשיו. אין דרך חזרה.
אני כבר לא רוצה להתאהב, אפילו לא מצפה להתאהב.
מעדיפה להישאר לבד עם כלב. לפחות הוא אף פעם לא יפגע בי.
עטפתי את עצמי במגבת ויצאתי מחדר השירותים עם תחבושות ביד.
"סיימת לכעוס?". שמעתי שוב את קולו ומיד נתקפתי חרדה.
"מה אתה עושה כאן?". שאלתי בקול שקט. נמאס לי כבר להילחם.
"מחכה שנדבר". ענה כשהוא עדיין מסתכל על ידיו החבושות.
"אין לנו על מה לדבר". עניתי והתעלמתי מידיו. "זה במילא אף פעם לא היה יכול לעבוד. אנחנו שונים זה מזה". אמרתי, פתחתי את הארון והוצאתי פיג'מה.
"זה הקטע בבני זוג, שלי". אמר והרגשתי את עיניו על גופי המכוסה במגבת דקיקה.
"חייבים להיות שונים כדי להשלים את השני". המשיך ונעמד על רגליו.
סגרתי את דלת הארון והסתובבתי אליו. "מה אתה רוצה מייקל?". אמרתי בלי חומות.
"אתה רוצה להרוס אותי? יש לך הזדמנות.
אתה רוצה להרוג אותי?
להשלים את התוכנית? בבקשה. כולי שלך". אמרתי עם דמעות בעיניים.
"אמרתי לך. לא רוצה איתך שום קשר". ראיתי שמבטו עדיין לא השתנה, הוא נראה פגיע, כמוני.
"גולי זאת סבתא שלי". ענה פתאום והייתי בהלם.
"אני מדבר איתה כל הזמן. אמרתי לה שמחר אני אבוא לבקר אותה כי מחר זה היום שבו ההורים שלי נרצחו". אמר ודמעות התחילו לזלוג מעניו.
"למה לא סיפרת לי?". שאלתי אותו והתיישבתי לידו, עדיין שומרת על מרחק.
"כי היא אוהבת לשמור על פרופיל נמוך". ענה. "היא לא רוצה שמישהו יתקרב אליה. היא לא רוצה לאבד אנשים". אמר והסתכל על עיני.
"מה עשית לעצמך?". שאלתי אותו, מסתכלת על ידו החבושה.
"סיפור ארוך". אמר ונשכב על המיטה. "אני שונא לריב איתך". אמר ושם את שני ידיו מאחורי ראשו.
"אני מצטערת ששפטתי אותך מהר מידי". הודתי בפניו.
"זה בסדר". ענה. "זה מה שאנשים בדרך כלל עושים". אמר והרגשתי פגועה מכל צד.
זה לא יכול לעבוד.
אף פעם.
"זה לא יעבוד מייקל". אמרתי, מוחאת את הדמעות.
"אני רואה". אמר וכעת נעמד על רגליו.
"תודה שהיית איתי ברגעים הקשים שלי". אמר. "תמיד אזכור אותך, במבה". המשיך וסגר את הדלת.
לא יכולתי להרגיש יותר אשמה מהרגע הזה.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
