שלי.
קמתי היום מוקדם מהרגיל והבנתי שזה בגלל מה שקורה היום.
אני רק יודעת שמייקל ירדים את אימא וההצגה תתחיל בשמונה בערב.
עד אז, אני כבר אלך ללמוד כרגיל ולעבוד עם לוק, שכנראה היום זה היום האחרון שלו.
כואב לי לחשוב על זה.
הוא לא ניראה אדם מפלצתי, יש לו את הדם של מייקל.
הוא סיפר לי על איך אימא שלו לא רוצה שיבכו עליה ואני לא מבינה איך לעזאזל הוא מוכן להרוג את הבן אדם שרוצה רק להרוג את ההוא שהרג את אימא שלו.
את ההוא שגרם לו להיות יתום והשאיר לו חלל ריק בלב.
ההוא, אבא שלי. או יותר נכון, צחי.
קמתי מהמיטה ופתחתי את החלון, רוח נושבת נכנסה לחדרי ושיערי התנופף.
יום חדש, חיים חדשים.
סידרתי את המיטה, לקחתי בגדים ונכנסתי למקלחת.
שקט שרר בבית והאמת שהתרגלתי לזה.
זה כבר לא מרגיש מוזר להיות עם הורה אחד.
המים היו חמימים ונעימים.
שהיום הזה רק ימשיך להפיץ טוב.
כל השנים האלה היו שווים לרגע הזה.
אני באמת לא רוצה שהתקוות שלי ילכו לשווא ומתחננת שהכל ילך כרגיל ואף אחד לא יפגע היום בלילה.
שנסיים את זה כמה שיותר מהר, שנקבור את גופתו מתחת לאדמה עמוק ולא להיזכר באדם שהתהלך על הקרקע לפני.
כי לא מגיע לו לחיות.
אימא שלי כל יום מתה מבפנים והא חי את החיים כמ מלך. אבל תכף הכל יגמר ויהי בסדר.
להאמין שלי. להאמין.
יצאתי מהמקלחת כשאני לבושה בחולצה שחורה ומכנס כחול וראשי עטוף במגבת.
"למה את ערה בשעה כזו מוקדמת?".
שאלתי את אימא שעומדת באמצע המטבח.
"לא יודעת". ענתה ובאתי לקראתה.
"הבגדים שלך הפוכים, אימא". אמרתי והיא הסתכלה עליי במבט מוזר.
"לא". ענתה והסתכלה לעבר בגדיה.
"הם לא". אמרה והלכה לחדרה.
היא אף פעם לא הולכת בלי נשיקת בוקר.
מה יש לה?
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romansaהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
