"עכשיו". אמרתי. "אני רוצה לשמוע את הסיפור עכשיו".
הוא לא התנגד, למזלי, והתיישב על הרצפה.
הוא ידע שאנחנו לא מסתכנים, כי אף אחד לא נמצא פה, חוץ מליסה. ליסה.
לקחתי את הטלפון שהיה בכיסי והתקשרת אליה.
"שלי!". צרחה. "איפה את?"
"אני בבית". שיקרתי וידעתי שאצטער על זה. "אני צריכה קצת שקט ולחשוב".
"אני פה תמיד". אמרה. רציתי להודות לה, לצעוק לה שהוא שיקר והנה הוכחה.
"ביי". המילה היחידה שיכולתי להוציא מהפה וניתקתי את הטלפון.
"עכשיו אתה יכול". פניתי למייקל.
הוא התחיל לומר לי שהוא באמת מורה אמיתי. החלום הגדול שלו היה שהוא יוכל לחנך ילדים בצורה שונה ממה שמחנכים היום. הוא רצה להיות נורמלי.
"מה זאת אומרת נורמלי?" שאלתי אותו.
לקח לו כמה שניות לחשוב אם לספר לי או לא, אבל לא משנה מה הוא לא יוצא.
"א..ני הייתי, ועדיין, ראש הארגון של מכירת סמים". אמר והסתכל אל תוך ידיו שהיו כרוכות סביב רגליו.
לא הייתי בשוק. מאז האירוע, בעצם אתמול, כשהתחבאנו בבור ודיבר עם לא יודעת מי וביקש מהם בלי רחמים, הבנתי שהעניין כאן מסובך.
הוא ראה שאני לא מופתעת, "את לא מופתעת, אה?". אמר וחייך חיוך סתמי.
"לא". עניתי בכנות. "הפנים שלך מעידות על זה שאתה נראה כמו רוצח". הוא נפגע. ראיתי את זה.
"אני הייתי אחראי לזה שהסמים יגיעו למי שקנה אותם". המשיך והתעלם מדבריי.
"ומי שפגשת אתמול הוא הבוס של הארגון השני, שאנחנו נמצאים איתם כבר שנים במלחמה.
הגיע אלינו מידע שהם מחפשים אחרי ילדה, יותר נכון נערה בת 16. הם רצו להשתמש בך". אמר.
"כאילו לשכב?" שאלתי.
"לא..להשתמש כתחליף". ענה.
"תחליף למה?" שאלתי מבולבלת.
"לאבא שלך". אמר. כששמעתי את שמו של "אבי", שנאתי אותו יותר.
"בגלל שאבא שלך לא שילם להם". המשיך. "הם רצו לקחת אותך ולגרום לו שלם להם בתמורה".
ניסיתי לעכל את כל המידע הרב הזה. הוא בעצם מורה אבל גם בוס של ארגון סמים, אבא שלי איך שהוא קשור אליו והם רצו לחטוף אותי כדי "שאבי" יחזיר להם את הכסף.
"אני חושבת שלא יהיה לו אכפת". עניתי פתאום. "הוא מילא לא יודע מי אני". אמרתי ושוב דמעות יורדות.
הוא רצה למחות אותם אך הרחקתי את ידו ממני וביקשתי ממנו להמשיך.
"לא הייתי נותן לו לקחת אותך. בגלל זה באתי אלייך". אמר.
"למה אתה צריך אותי?". פניתי אליו.
"הייתי צריך אותך כדי לחסל את האנשים שראית אתמול". אמר. ויכולתי להבחין בהשפלה שהייתה לו עכשיו.
לא יכולתי לשמוע אותו מדבר. העיניים, הפנים, הגוף- זה הורג אותי מבפנים.
"יופי". עניתי. "איזה כיף לי שאני מבוקשת כל כך". אמרתי ופניתי לצאת מהמקום הדוחא הזה. מהבן אדם הדוחא הזה.
"שנייה". אמר בזריזות. הוא היה גבוה ממני. בהרבה. פניי הגיעו עד לחזה שלו.
הוא הרים את סנטרי כך שעינינו הצטלבו שוב.
"אני עדיין צריך אותך". אמר.
אין לו בושה ולו אפילו חרטה אחת.
"למה?
לא סיימת לפגוע בי?" אמרתי ועוד דמעות יורדות מעיניי.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
