המורה לאנגלית.

פרק 40.

הייתי בשוק.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אבל במחשבה שנייה, מי אני שאקבע בשבילו עם מי לצאת ועם מי לא?
עם מי להתנשק ועם מי לא?
הוא הסתכל על עיניי וחזר לנשק את הכלבה שהיה איתה.

מכוערת בדיוק כמוהו.

הייתי צריכה לדעת שהוא מהסוג של הבחורים האלה.
שלוקחים את מה שהם רוצים ואז פשוט, עוזבים.

כמו 'אבא'. הם אותו דבר.

חזרתי כולי מחויכת אל לוק. הוא לא הבין את הבעת פניי, כי הוא עדיין לא הכיר את המורה שלו לאנגלית שצריך להוות לו דוגמא.

"הכל טוב?". שאל אותי כשחזרתי.
ניסיתי כמה שיותר להלחם בדמעות שלי.

נמאס לי לבכות!
ואני אפילו לא יודעת למה רציתי לבכות.
אולי בגלל שהאמנתי שמייקל.
הוא לא כמו כולם. הוא הציל אותי. הוא נתן לי ביטחון, חום ובית כשהייתי צריכה.
אבל עכשיו, אני לא צריכה ממנו כלום.
הכל זה הצגה אחת גדולה, ואני, כמו מטומטמת נתפסתי ברשת שלו.

"בוא ניקח עוד כוס". הצעתי ללוק וראיתי חיוך מרוח על פניו.
הוא תפס בידי, מחווה שאף פעם לא הרגשתי בעבר ופנינו לדלפק.
הבחורה, ניסתה כמה שיותר להדגיש רשמיות.
לוק באמת בחור מושך, והיא נראתה כאילו היא עוד מעט הולכת לטרוף אותו עם השפתיים שמלאות בבוטוקס שלה.

"לחיים". אמרתי ללוק והרים את השוט שלו.
הרמתי חזרה, "לחיים". השבתי.

הבנתי שאני לא יכולה להגזים, בכל זאת אני צריכה להיות מפוקסת כשאזמין מונית.
סירבתי לשוטים הבאים וראיתי את מבטו החמוץ של לוק.

"אני הולכת לשירותים". אמרתי לו והרגשתי את הקיא עומד לי בגרון.
אני לא מפוקסת, למרות ששתיתי לפחות שתי כוסות.
פתחתי את אחת הדלתות ונכנסתי פנימה והקאתי את הכל. כל מה שהיה לי בבטן.
הרגשתי יד שאוחזת בשערי, יד גברית, והבנתי שטעיתי בחדרים.
אבל לא היה לי מה לעשות.
המשכתי להקיא ולצערי הבנתי מי זה.

"תוציאי הכל". אמר ברוגע.
הייתי צריכה להישאר בבית. לשבת בחדר ולישון. כמה שיותר.
ניסיתי לעמוד, אך לא הצלחתי.
הרגשתי כאילו אין בי כוחות.
הוא תפס אותי, כך שידו השמאלית מונחת על המותן שלי וידו השנייה על הלחי שלי.

"כמו בימים הטובים, אה?". אמרתי סוף סוף למייקל.

"למה את פה, שלי?". אמר.
התחלתי לצחקק בשקט, השם שלי תמיד נשמע יפה על הפה שלו.

"על מה את צוחקת?". שאל קצת מבולבל.

אין יותר סיטואציה יותר מסובכת מזו.
שני אנשים, שיכורים בתוך השירותים, שחיים חיים 'נורמלים', או לפחות מנסים.

צריך להסריט את זה.