המורה לאנגלית.

פרק 16.

"את עדיין שומעת אותו?" שאל בשקט.
"ל..א". עניתי בגמגום.

תמהר.

רק תמהר. אני מתחננת.

"יופי". ענה. "עכשיו אני רוצה אותך מאחורי הדלת כשמשהו כואב נמצא ביד שלך. אבל לא מסוכן". הדגיש את דבריו.
חיפשתי כל דבר. לא משנה מה.

זכוכית.

אני צריכה משהו מזכוכית.

"זכוכית זה טוב?". שאלתי.פחדתי לעשות משהו שאצטער עליו.
לקח לו כמה שניות לחשוב.

הוא לא רצה לפגוע בו,כמוני.

"יש לך פן?". שאל. מנסה לחפש דרכים אחרות.
"כן". עניתי מיד.

"תשתמשי בזה". ענה ויכולתי לראות את ההקלה שבעיניו.

"עכשיו".המשיך. "כמו ילדה טובה תפתחי את הדלת".

ל..פתוח?

"את..ה בטוח?". שאלתי שוב.
"אני בטוח". ענה מיד."אני איתך".והאמנתי לו.

החזקתי את הפן ביד ימין כשהטלפון ומייקל נמצאים ביד שמאל.
פתחתי את הדלת וניסיתי כמה שיותר לפתוח עם רעש.
"יפה". ענה "אבי". "אני רואה שנשברת ילדה".

תכנס.

כנס כבר.

הוא בעט הדלת, ולצערי אני הייתי מאחורה.
לא יכולתי להוציא את הצעקה שהתחוללה בי,הידית נגעה לי בבטן ויכולתי להרגיש את הזרם החם שעבר שם.
הוא התקדם עוד קצת, כדי לחפש איפה אני, וכשראיתי את ההזדמנות זינקתי עליה.

אבל הוא היה מהיר יותר ממני.

מהיר מידיי.

"ככה את?". שאל.
"מנסה לפגוע באבא?

כמו אימא שלך יצאת.

בול".

הסתכלתי על עיניו החומות.
שנאתי אותו , שנאתי אותו כל כך וגם את עצמי. שיצאתי מאוד דומה לו.

"למה את בוכה ילדה קטנה?". שאל והבנתי שוב שכנראה אני בוכה.
"בכיינית בדיוק כמוה". אמר והדגיש את המילה בדיוק.
הוא לקח מידיי את הפן,"נתראה מחר.

או שלא".

ורגע לפני שהרגשתי עוד כאב, מצאתי אותו שוכב על הבטן שלי כשעכשיו ידיו על הרצפה במקום להחזיק את שלי.

"את בסדר?". אמר לפתע מייקל.
"כ..ן". עניתי כשאני עדיין מופתעת מזה שאבא שלי עכשיו עליי מעולף.

"בואי". אמר. הוא החזיק בשני ידיי וניסה לדחוף את אבי מעליי.
כשהוא הצליח להקים אותי ,פניו היו עליו.
הוא בהה בו הרבה זמן.

"חייבים לעוף מפה". אמרתי והחזרתי אותו למציאות.
הוא הנהן ואחז בידי, כמו בימים הטובים.

לקחתי את המפתחות של הבית ונעלתי אותה ואותו יחד, בתקווה שלא יצליח לצאת משם.

"אני יכולה את הטלפון שלך?". שאלתי.
"קחי". אמר ונתן לי אותו.
חייגתי למספר הטלפון של אימא, כדי להסביר לה שעכשיו אבא בבית אבל מעולף.

"הלו. מי זה?". נשמע קול.
"אי..מא". אמרתי ושוב אני בוכה.

אם יכולתי לספור את כמות הדמעות שיורדות לי בכל פעם, הייתי יכולה להיות מילירדרית.

"במבי?".שאלה כלא מאמינה.
"אבא בבית. אני נעלתי אותו אל תיכנסי לשם". הצלחתי לומר בתמציות.

"את בסדר מתוקה שלי?". שאלה בשקט.
לא יכולתי להגיד לה שאני לא, אבל מה עוד יכולתי לעשות?

לא יכולתי להדאיג אותה. יש לה מספיק צרות על הראש.

"אני בסדר". עניתי עם ביטחון.
"אני נמצאת עכשיו עם.."ניסיתי להוציא את השם אבל לא יכולתי. לא רציתי לשקר לה אבל לא הייתה לי ברירה."ליסה". המשכתי את דבריי.
"תשמרי על עצמך מתוקה".אמרה.
"אני גאה בך".

ניתקתי.

"אני שונאת את החיים האלה".אמרתי בעודי מנגבת את הדמעות.

"אני שמח להגיד לך שהתקבלת לקבוצה". אמר מייקל. ושכחתי שאני נמצאת שוב,

לבד,

עם הבחורצ'יק הזה.