"די! מייקל!". צעקתי עליו כשהוא מדגדג אותי.
הוא הבין שיש לי חולשה לדיגדוגים והשתמש בזה.
"תבקשי סליחה עכשיו ילדה!". צעק כשהוא עדיין מדגדג אותי בבטן.
עיניי כבר דומעות מרוב צחוק ואני עדיין ממשיכה להיאבק בו.
"אנ..י מצטערת". עניתי כשכולי מתגלגלת בצחוק.
הוא הפסיק ונתן לי נשיקה דביקה על הלחי שלי.
"את צריכה לצחוק הרבה". אמר והסתכל על עיניי הדומעות מרוב צחוק.
"גם אתה". אמרתי לו ונגעתי בזיפיו היפים.
הוא סגר את עיניו, מנסה להתענג מהמגע שלי בזיפיו. ידעתי שזו הנק' התורפה שלו, והחזרתי לו על זה.
"למה רצית שאבוא איתך הלילה?". ישבתי ישיבה מזרחית ושאלתי אותו.
"כי הייתי צריך לדבר איתך על משהו". ענה. "אבל נשאיר את זה מחר". המשיך.
"את צריכה פיג'מה". אמר והסתכל עליי.
הרהרתי קצת בדבריו והעזתי לשאול אותו.
"למה יש לך בגדי נשים, מייקל?". סוף-סוף הוצאתי את זה מהלב.
הוא חייך וניגש אליי, "קנאית". אמר ונישק אותי בלחי ופנה ללכת להביא לי פיג'מה.
"אנ..י". התחלתי לומר אך מיד התביישתי.
"את מה?". שאל, מנסה לדרבן אותי להשלים את המשפט.
"ש..ום דבר". אמרתי בהיסוס וידעתי שהוא לא יפסיק לנסות עד שידע מה רציתי לומר.
הוא פנה לארון שלו והוציא משם אחת מהחולצות שלו וזרק אליי.
"אי..ך ידעת?". עניתי כשאני בטוחה שעכשיו סופית הפכתי לעגבנייה.
"למדתי להכיר אותך". אמר והתקרב אליי.
"אני יכול לעזור?". שאל עם מבט זדוני.
"זו חולצה. אני יכולה לבד". עניתי וראיתי את התבוסה בפניו.
קמתי ולקחתי איתי את החולצה, מנסה כמה שיותר מהר למצוא את השירותים.
"יש פה". אמר החזיק בכתפיי וסיבב אותי לצד השני.
כמובן,
יש לו מקלחת בתוך החדר.
"תודה". עניתי והוא מיד החטיף לי נשיקה בלחי.
נכנסתי לחדר השירותים וטרקתי מיד את הדלת.
איך הגענו למצב הזה?
איך מנשיקה קטנה אני פה?
טוב, אולי לא כזו קטנה.
הרגשתי שלחיי מסמיקות, והמראה גם העידה על זה.
'אני חושבת שקוראים לזה אהבה'. אמרתי לעצמי.
התחברנו יותר מידיי מהר, כל הזמן הזה, עבר מהר. אבל זה הגיע בזמן הנכון.
התפשטתי מהר ושמתי את החולצה שלו.
הריח שניטף ממנה, כמו תמיד ריח וניל.
אבל אי אפשר להתעלם מריח הבושם הגברי שגם הותז ממנו.
קיפלתי את הבגדים של ליסה יפה, כדי שאוכל להחזיר לה אותם בהקדם ויצאתי.
מייקל כבר השתטח על המיטה, כשבידו השלט של הטלויזיה בלי חולצה.
אני חושבת שהוא מנסה להרוג אותי.
סופית.
"מנסה למצוא משהו טוב?". שאלתי אותו כשהוא בוחן אותי מלמעלה ללמטה.
"מה יש לך עם וניל?". שאלתי אותו, מנסה להחזיר אותו למציאות.
"אוהב את הריח הזה". ענה בפשטות והסתכל על עיניי.
"אני הולכת להביא מים, רוצה גם?". שאלתי אותו והוא הנהן.
"תודה". אמר לאחר שסגרתי את הדלת.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romansaהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
