המורה לאנגלית.

פרק 36.

"במבי". שמעתי את אימא אומרת בטלפון לאחר שיצאתי כבר מהבית.
"הוא לא שם יותר".המשיכה בדבריה.
"את יכולה לחזור".
"אני בדרך, אימא". עניתי לה.
"יופי,נתראה". ענתה וניתקתי.

מעניין איפה הוא נמצא עכשיו.
או ברחוב, או עם חברים נחמדים.
חבל שהוא הביא את זה לעצמו, הוא היה יכול להיות מאושר.

אני חושבת.

נכנסתי לבית וראיתי את אימא מסדרת את הבלאגן שלא היה כשעזבתי.
הוא שבר את המראה ואת הצלחות, ככה שיש הרבה מה לקנות ואנחנו, או יותר נכון אימא שלי, צריכה לקנות חדש.

"תיזהרי במבי".אמרה לאחר שראתה שאני מנסה להרים את הזכוכיות.

כעסתי.

רתחתי מזעם.

למה הוא עושה את זה?!

כמה רוע יכול להיות בבן אדם.

מה עשינו לו?

הוא היה יכול להחליט לא להתחתן.
לא להקים משפחה .
אבל הוא החליט שכן להקים משפחה.
כן לפגוע באנשים, ואז ביום בהיר אחד לעזוב אותנו ולהשאיר אותנו עם הבעיות שהוא עשה בעצמו.

הייתי כל כך רותחת מזעם, ברמה שלא הרגשתי שנחתכתי מהזכוכיות.
דם התחיל להציף את ידיי והתחיל לנזול לרצפה.
"אימא".אמרתי וראיתי את פניה מסתובבות אליי ואז מופנות לידי שמלאה בצבע אדום.
"איך זה קרה?!" שאלה בכעס.
היא מיהרה לארון התרופות והוציאה משם אלכוהול ותחבושת.
"זה הולך לשרוף".הסתכלה על עיניי, ויכולתי לראות שהיא מקללת עכשיו את הלא יודע מי.
"תסגרי עיניים". פקדה עליי ועשיתי כפי שאמרה.

ניסיתי לחשוב על כל דבר טוב בחיים.
ומה שעלה לי לראש זה הבן אדם המבוגר שראיתי לפני כמה שעות.

החזקתי מעמד, וזה באמת כאב.
עברתי כבר הרבה דברים כואבים אז זה קטן עליי.

ראיתי את אימא בוכה בשקט כשפקחתי את עיניי וידי כבר חבושה.

"הכל טוב מאמא". אמרתי לה ונישקתי את ראשה.
"הכל טוב". חזרתי על דבריי כדי שתפסיק לבכות.
"אנחנו חייבות לעוף מפה שלי". אמרה.

ויכולתי להבין אותה.

אי אפשר עם המצב הזה.

"אני יכולה להתחיל לעבוד". אמרתי לה.
היא אף פעם לא הסכימה לרעיון הזה בעבר, כי מי יודע מי יתפוס אותי?
במיוחד עכשיו, כשאני יודעת בוודאות שמנסים לתפוס אותי לתחליף.

"במה את יכולה?". התיישבה מולי ושאלה.
"אני יכולה בספרייה פה ליד". עניתי.
"הם מכירים אותי. זה סכום קטן אבל לפחות יש משהו". ניסיתי לשכנע אותה.
אי אפשר שרק אדם אחד יעבוד במשפחה.
"בסדר". ענתה ומחיתי את פניה בידי השמאלית.
"אנחנו נעוף מפה, מאמא". אמרתי כדי לנחם אותה.

"זה יבוא".