שירלי (אימא של במבי)
הבת שלי מאוהבת.
הבת שלי מאוהבת.
הבת שלי מאוהבת.
עצם המחשבה על כך גורמת לליבי להתמלא ולעיניי לדמוע.
למרות כל הדברים שהלביאה הקטנה שלי עברה וראתה, היא עדיין מאמינה באהבה.
כמה פעמים היא ראתה את המפלצת שחשבתי שיהיה הנפש התאומה שלי בא הביתה, לא מסתכל על אף אחד ופשוט שותה להנאתו.
הוא לא מתייחס לזה שאני צריכה לתת חלק מהמשכורת שלי לבעיות שלו.
הוא לא מתייחס לזה שיש לו בת ואישה.
הוא לא מתייחס לזה שיש עולם, מעבר לשתייה ופשע.
הייתי צריכה להקשיב לה.
להקשיב לאימא שלי שלמרות שהיא גרה איפשהו כאן היא לא רוצה לראות את פניי.
אני זוכרת עוד את היום שבאתי אליה ואמרתי לה שאני מאוהבת.
והיא לטענתה, ניסתה לשכנע אותי שהחיים עוד לפני.
רק עכשיו נהפכתי לאישה.
אבל אני, ברוב טיפשותי, לא ייחסתי לכך חשיבות.
מבחינתי הערך של האהבה היה גדול יותר מכל ערך.
מערך הלימודים שלי שרציתי להתחיל.
חלומי היה להיות רופאה.
לעזור לאנשים אחרים ולהרים אותם מהשפל של עצמם, מי כמוני יודעת זאת.
חוויתי זאת על בשרי. ולצערי גם הבת שלי.
לשלי הייתה יכולה להיות סבתא אם לא הייתי מתאהבת מהר.
להתחתן בגיל 18 עם הבן האדם שהבטיח לי עולם ורוד הייתה טעות.
הייתי צריכה לדעת שעולם ורוד יש רק בדמיונות.
שכל הבטחה שהבטיח, היא לשווא.
הרי זה מילים, הם יוצאות ונעלמות בשנייה באוויר מבחינתו.
הוא אהב אותי. כן, בעבר, הוא אהב.
הוא היה מטייל איתי כל הזמן.
מחבק, ומפיץ עליי אהבה.
אין לי מושג מה הסיח את דעתו.
אין לי מושג איך משלושה אנשים נהפכנו לשתי בנות .
כל השבוע הזה עבר עליי כמו סיוט אחד ארוך.
הבית אבות שבו אני עובדת מקשה עליי.
אבל מישהו חייב להביא כסף הביתה והכאבים נמשכו כל השבוע.
הבנתי שזה אחד מהתסמינים של עבודה קשה.
כאבי גב, כאבי ראש בלתי פוסקים ובעיית זיכרון. הרי אני קרובה לגיל ה-50.
וכמו שאומרים, עוד מעט פנסיה והגוף לא מי יודע מה.
אבל אני חייבת לעבוד.
אני לא יכולה להישאר הרבה זמן בבית.
הוא גרם לי לשנוא תחושת בית. אך שלי גרמה לי לשנות את דעתי.
בזכותה אני מוצאת איזון.
בזכותה אני עומדת על הרגליים כי יש לי מישהו לחיות בשבילו.
הרגשתי שמשהו הולך להיות לא טוב, הרגשה של אימא אבל לא יכולתי לערב בזה את שלי.
היא ילדה. היא צריכה לחיות את החיים שלה בצורה שבה אני לא חייתי.
ומייקל, מייקל נראה אדם טוב. הוא אוהב אותה, אני יכולה לראות את זה בעיניים.
אני אתמודד, כמו תמיד.
אני לא אתן לבת שלי להמשיך במציאות החיים הזו.
כשיהיה לי יותר כסף אנחנו נברח מפה ולא נחזור.
לא נראה אותו יותר.
הפתרון הכי טוב לכולנו.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
