"תעשה לי טובה". אמרתי למרות שאני יודעת שהוא נרדם. "אל תצא מהחדר הזה".
יצאתי מהחדר ופניתי למקלחת, למרות שאני יודעת שזה הזוי, אבל איכשהו שם אני חושבת בצורה טובה.
נכנסתי למים הזורמים והמחשבות לא יצאו מהראש שלי.
כנראה שאצטרך לשכנע את מייקל להישאר פה לפחות עד מחר, שהשפעת האלכוהול תתפוגג קצת.
שוב, אצטרך לשקר לאימא, מה שאני לא אוהבת לעשות. אצטרך למצוא תירוץ ממש טוב לזה שגבר יושן איתי במיטה שלי.
ודווקא היום, ביום של ההורים שלו, הוא היה צריך לשתות. כנראה שזה מה שנותן לו את ההרגשה לשכוח מזה.
קשה להבין אנשים דרך העיניים שלהם.
הלוואי ויכולתי לקרוא את מה שקורה לו בראש שלו.
מה שמזכיר לי ליסה.
המון זמן לא דיברנו, וזה שונה עכשיו.
אני רואה איך מייקל מסתכל עליה ואיך הוא מסתכל עליי, אבל אני יודעת שלדבר איתו זה כמו לדבר אל קיר. המילים שלו עוברות אבל כשמדובר בך, את חסומה.
אין לי שמץ באיזה מצב אנחנו.
רבים, רבים, שוב פעם רבים ואז שונאים אחד את השני.
אין לי כוח לזה כבר.
זה מחרפן אותי!!
יצאתי מהמקלחת, לא ראיתי את מייקל בשום מקום בסלון אז תודה לאל שהוא עדיין נשאר שם בחדר.
נכנסתי למטבח, מנסה להכין לי אוכל וגם לחמוד שישן בחדר. הדבר היחידי שאני יודעת לעשות זה טוסט, אז ניראה לי שהוא יכול להתגבר על זה.
"איך היה היום שלך?". שאלה אימא כשנכנסה לבית ונתקפתי פחד.
בבקשה אל תצא.
"בסדר". עניתי. "את רוצה טוסט?". שאלתי אותה, היא נראית מותשת מהעבודה.
"מה בה לך לארוחת ערב? שבת היום". אמרה ונתנה לי נשיקה בלחי.
"את יודעת שאני אוכלת הכל". אמרתי וצחקנו ביחד.
"אימא". אמרתי ואזרתי אומץ. "כן, במבי?".
"ידיד טוב שלי במצב ממש רע, והוא ישן בחדר שלי. זה בסדר?". שאלתי אותה והייתי בהלם שהיא לא כעסה עליי.
"הוא ידיד שלך, זה החובה שלך בתור ידידה שלו, לעזור לו". ענתה. "שישאר גם לשבת". הציעה ושמחתי שככה לפחות מייקל לא יעשה תאונה בדרך.
"תודה, אימא". אמרתי ונישקתי את מצחה, לוקחת את הטוסטים איתי.
"קום". הוריתי על מייקל ודחפתי אותו בכוח.
"קום כבר!". דחפתי אותו יותר חזק.
"מה את רוצה חופרת?!?". אמר והבנתי שהוא בשיא העצבים שלו.
"קום לאכול". אמרתי ולא התייאשתי.
"מה הכנת?". שאל כשהוא עדיין באותה תנוחה, ראשו מתחת לכרית.
"טוסט". עניתי, הוא יצטרך להתמודד.
"אפשר דלי קודם?". שאל ומיד רצתי להביא לו.
"תוציא הכל".
למה הוא שיכור?
למה הוא שתה בכלל??
לקחתי מגבון וניקיתי את הפה שלו.
לא להסתכל יותר מידיי.
"הטוסט". אמר והבנתי שהסתכלתי יותר מידיי.
נתתי לו את הטוסט וניקיתי את מה שיצא הרגע מהגוף שלו, הוא באמת שתה יותר מידיי.
נכנסתי לחדר, "הטלפון שלך מצלצל". אמרתי ולקחתי את הטוסט שלי, אוכלת כמה שיותר רחוק ממנו.
"כן, ליסה". ענה ומיד נחנקתי. "אני יכול שבוע הבא, ביום החופשי שלי. אני כבר אשלח לך". אמר והסתכל על עיניי, אך אני נמנעתי מזה כמה שיותר.
אם אני אסתכל עליו שוב, אני לא אצא בחיים.
"טעים". אמר כשהוא חיסל אותו מהר. "אתה רוצה עוד אחד?". שאלתי.
"לא". ענה. "תודה".
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
