"את תמיד מוזמנת שלי". אמר כשבאנו לצאת מהמרפסת.
בטח. כדי שיהיה לו במי לפגוע.
לא עניתי לו ורק משכתי בזרועה של ליסה כדי לרמוז לה שאני רוצה לצאת מכאן כמה שיותר מהר.
"תודה המורה". אמרה ליסה כשיצאנו מהבית. אני כבר המשכתי ללכת ולא התייחסתי אליו.
לא מגיע לו היחס שלי.
"חכי לי". צעקה ליסה כשהיא רצה אליי. עצרתי והבנתי שהלכתי יותר מידי מהר.
"אני מצטערת". ענתה. "ראיתי את מה שעבר עלייך. למה בכית?". שאלה כשכולה בדאגה.
לא היה לי מה להחביא מליסה.
היא כבר יודעת הכל מהכל. אבל אם אגיד לה על התוכניות, יכול להיות שיקרה לה משהו ואני לא אוכל לשאת בהשלכות של זה.
"סתם. התגעגעתי לאימא שלי". עניתי למרות שגם זה היה נכון. "נמאס לי שהיא צריכה לעבור את זה". המשכתי ועכשיו כבר בכיתי.
הרגשתי ידיים ענקיות מחבקות אותי, וליטוף חם בגב שתמיד אימא הייתה עושה את זה.
אני כל כך אסירת תודה על הבחורה הזו.
"תכף זה יגמר. אני בטוחה". אמרה ליסה ובאמת האמנתי לה. לכל דב רע יש סוף.
"עכשיו בואי נלך לצפות בסרט ונפנק את עצמנו בגלידה". הסתכלה על עיניי הבוכות ומחתה את הדמעות שלי.
כמו שהוא היה תמיד עושה.
הסרט שבחרנו, או יותר נכון בחרה ליסה הוא "ללכת בדרכך".
למזלי, אני מתה על הסרט הזה. על העלילה ובמיוחד על השחקנים. ווילאים שחקן מעולה.
"גלידה". אמרה ליסה ונופפה אותה לעברי. "יש!". עניתי.
"3..2.." אמרה ליסה והרגה אותי עם המתח.
"מוכנה?". שאלה ליסה כשהיא ברור יודעת את התשובה.
"כן, חופרת! תפעילי את זה כבר!". צעקתי עליה.
סוף סוף הוא התחיל. ליסה הביאה עימה שמיכה כך ששנינו היינו תחתיה עם קופסת גלידה ענקית. כיף להיות נורמלית ולא לחשוב יותר מידיי.
הסוף היה כל כך עצוב. כשאני חושבת על זה עכשיו, למרות שראיתי אותו איזה מיליון פעם, כולו עצוב. אני אף פעם לא אצליח להבין למה וויליאם בחר למות אם הוא אהב את לואיסה.
ראיתי שכבר ליסה שפוכה מרוב עייפות, כך שחצי מהסרט היא כבר נחרה עליי .
הטלפון שלי צלצל מתחתיי, לקחתי אותו מהר כדי שלא יעיר את ליסה, "מיה".
לענות או לא לענות?
בחיי אני כל כך מבולבלת. אני מרגישה כמו דרך ללא מוצא.
בחרתי לא לענות לו.
לא לצלצול הראשון, והשני.
כשראיתי שהוא מתקשר שוב, הבנתי שאולי יש לו בעיה.
אולי הוא התקשר כדי להתנצל?
מייקל? התנצלות?
אף פעם לא הולך יחד.
"מה אתה רוצה?". עניתי בשקט כדי לא להעיר את ליסה ואת דיירי הבית.
שמעתי צחקוקים מעבר לקו ולא ידעתי מה לעשות.
"מה קורה יפה אחת? התגעגעת אליי?".
אמר כשכל פעם אני שומעת משהו נבלע בגרון שלו.
הוא שיכור.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romanceהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
