"איפה את?". שאלתי אותו כשנכנסתי לאוטו, אם הוא ישאר בחוץ, לוק יחשוד.
"שכחת שאני גבר, במבה?". שאל וצחק בלעג.
"מה פתאום?!". אמרתי, אני צריכה אותו איתי עדיין. 'אני אף לא אשכח אותך".
"את בבית?". שאלתי אותו כדי לנסות להוציא ממנו מידע.
"לא". ענה והמשיך לצחוק בקול ומיד נתקפתי פחד. איפה הוא יכול להיות לעזאזל?!
"אולי תבואי אליי היום?". שאלתי.
"המון זמן לא נפגשנו". אמרתי ולוק עדיין המשיך להסתכל על הכביש מה שהראה לי שהוא לא חושד אבל מהורהר יותר.
"אני כבר אצלך". ענה.
אם לוק יראה את מייקל ליד הבית שלי, זה הסוף שלי, הסוף של התוכנית.
"את יכולה להיכנס אם בה לך". אמרתי לו כי ידעתי שאף אחד לא בבית.
"אני כבר בבית שלך, במבה עקשנית". אמר וצחק. "מחכה לך". אמר וניתק לי בפנים.
לפחות הוא בתוך הבית.
"הכל בסדר עם מיה?". שאל אותי לוק ועניתי לו שכן. "למה אתה נראה כל כך עצוב?". שאלתי את לוק למרות שידעתי למה.
היום זה יום הפטירה שלה. היום שבו הוא איבד את אימא שלו לתמיד.
"לאימא שלי קראו ככה". ענה בכנות והייתי בהלם על זה שהוא נפתח בפניי. "היום זה יום הפטירה שלה". המשיך וירדו לו כמה דמעות.
"אז מה אתה עושה איתי כאן?". שאלתי אותו. "למה אתה לא עם המשפחה שלך?".
"כי אימא שלי הייתה מסוג האנשים שרוצה שאני אמשיך הלאה". ענה וראיתי כמה כואב לו על זה שהיא לא כאן איתו.
"היא רוצה שאני אשמח, אצחק ואהנה מהחיים כל עוד אני יכול. היא רוצה שאני אעשה את הדברים שהיא לא הספיקה לעשות". המשיך ויכולתי לחוש בדמעות שעכשיו לי זלגו מהעיניים.
"אני בטוחה שהיא גאה בך מלמעלה".
אמרתי ובאמת הייתי בטוחה בזה למרות הדברים שאני יודעת עליו. היא זכתה בשני בנים לוחמים.
"הגענו". אמר ולא רציתי לצאת מהרכב שלו. "תודה על היום". אמרתי לו רגע לפני שאני יוצאת. "אני פה תמיד".
"תודה, שלי". ענה ועכשיו הוא זה שחיבק אותי. הוא היה צריך את זה. הוא צריך לדעת שעדיין יש לו תקווה בחיים המשוגעים האלה.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
عاطفيةהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
