המורה לאנגלית.

פרק 105.

"בואו נגיד". התחיל לומר וליבי מקפץ במהירות. "שיש פה פצצה מתקתקת שתוך 2 דקות תפציץ את כולם.

לא חשבת על זה?

מה חשבת שעשיתי כל הזמן הזה כששלחתי את המטומטמים לטפל בך?". שאל ועכשיו הבנתי למה הוא מתחבא ושולח אחרים לעשות את העבודה.

כל הזמן הזה הוא תכנן לעשות מהפכה.

"אם אתה לא רוצה למות גם, כדאי לך לומר איפה היא". לחש מייקל כשאף אחד לא יודע שתוך כמה דקות, כולם באוויר.

"לא אכפת לי למות אם גם אתם תמותו איתי.
היום גיליתי את הפרצופים האמיתיים של כל אחד. זאת הייתה המטרה". אמר כעובדה.

"סן". אמר מייקל והלך לאחיו כי הוא היחידי שיכול לדעת מה מתרחש בראש הזה.
" יש פה פצצה בחדר. אם הוא מפעיל אותה, תוך שתי דקות כולם מתים.
יש לך מושג מזה?". שאל מייקל וסן היה נראה בהלם.

"הכפתור אצלו זה בטוח". אמר. "צריך לעצור אותו".

"האמת". אמר צחי מהצד. "תוך 1:50 כולם מתים". אמר וחייך ועכשיו כל הפנים מועברות אליו.

"איפה זה?!". צרח עליו מייקל ואני הייתי בהלם ולא יכולתי לזוז.

חייב להיות פתרון. אמרתי לעצמי והתחלתי לחשוב איפה הוא יכול לשים אותה.

עברתי בין קירות החדר, שעכשיו הבנתי למה לא תלוי עליהם דבר, והתחלתי לנקוש עליהם.

כל נקישות הקיר נשמעו אותו הדבר חוץ מאחד. הקיר שליד דלת הברזל.

התחלתי לדפוק על הקיר עם הרגל שלי במטרה לשבור אותו. למזלי, מייקל לא שאל שאלות ועשה כמוני עד שחלקו של הקיר נפל והתגלו החוטים.

"אתה יודע איך לעצור את זה?". שאלתי ופניו של מייקל ענו לי על התשובה. "הצג מציין שיש לנו עוד 1:00 אחת". אמרתי בפחד.

"יש לך שלוש שניות להגיד לי איך לעצור את זה או שאשבור לך את האצבעות, לאט". איים מייקל וצחי עדיין נראה נינוח.

"אחת". אמר מייקל ודרך על הזרת של צחי הכי חזק שיש וצרח.
"שתיים". המשיך מייקל ועבר לאמה שלו והצרחה של צחי רק התגברה.

"שלו..". מייקל בא לסיים את דבריו אבל צחי עצר בעדו. "תקטע את החוט האדום האחרון בצד שמאל". אמר בכאב ומייקל מיד ניגש לפצצה.

ישנם שלושה חוטים. אדום ירוק אדום. 
מייקל חתך את החוט האדם בצד שמאל ואור ירוק נראה. ליבי המשיך לקפץ ונרגעתי כשאנחנו לא בכלל סכנה.

"איך יוצאים מכאן?". פנה מייקל לצחי כשעל פניו יש איום.
צחי הסתכל על עיניו והבין שהפסיד. הוא לחץ על איזשהו כפתור שלא נראה והדלת נפתחה.

"תסיים עם זה". אמר צחי ושום רחמים לא נראו על פניי. "אני רוצה לעשות את זה". אמרתי ומייקל לא התנגד.

לקחתי את הרובה מידיו, תפסתי אותו חזק למרות הכובד שלו. "מילים אחרונות, צחי?". שאלתי ובפעם פניתי אליו בשמו.

"אני לא מצטער על שום דבר". אמר ועצבנה אותי הידיעה שהוא עדיין נראה נינוח.

"גם אני לא". אמרתי ויריתי לראשו וגופו הקשור נפל.