המורה לאנגלית.

פרק 22.

"למה את כועסת?". שאל כשהוא נכנס אחריי לאוטו. יכולתי לראות את הצחוק היפה שלו שהחביא.

"שום דבר". עניתי. "בית ספר. אנחנו מאחרים".

"את מאחרת. אני לא". אמר.

"מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.

"זה היום החופשי שלי. יום שלישי. אז יש לי את כל הזמן שבעולם". אמר.

"תהנה. אז כמו שאמרת אני המאחרת מבין שנינו. ודימה יכעס. אפשר עכשיו לנסוע?". אמרתי. 

ידעתי שלקרוא למורה שלי בשמו הפרטי מכעיס אותו, וזה מצחיק אותי כמו שגם הוא צוחק עליי.

הוא הכניס את המפתחות כדי להתניע את האוטו ולא דיבר.

עשיתי את שלי.

"איפה לשים אותך?". התחיל לומר. לא ידעתי איפה, כי אין לי באמת מקום. הוא לא יכול לשים אותי ליד הבית, כי יש שם מישהו שאני מעדיפה להתרחק ממנו.
ליד הקיוסק אי אפשר, בנות מהכיתה שלי או אחרות יכולות לראות שמתחולל כאן משהו.

"איפה שבה לך". עניתי.

"מה השעה?" שאל. "7:55". עניתי בעודי מחזיקה את הטלפון שלו.

לא רציתי לחטט לו, אך העיניים שלי לא שולטות בעצמם. אני רואה על התג מלא הודעות מ"my love".

הוא אף פעם לא ישתנה. חזרתי על מילותיי.

כנראה שכן יש לו חברה. הוא כן נמצא בזוגיות, והוא כן שיקר לי. ואני כמו מטומטמת קניתי את זה.

"אז אפשר בינתיים להסתובב עם האוטו עד 8:00 ואז תוכלי להיכנס עם כולם". אמר והחזיר אותי למציאות.

לא רציתי להיות איתו יותר באותו מקום. הבחילה שהייתה מקודם רק התגברה.

"אתה יכול לעצור אותי בקיוסק ואני אמשיך קצת ברגל". עניתי כמתנהגת כרגיל,
ושיניתי את דעתי.
לא רציתי שידע שמשהו השתנה בי.

"מה שבה לך, שלי". אמר.

השם שלי תמיד נשמע יפה על הפה שלו. כאילו אני רצויה באיזשהו מקום.

אבל את לא. התת מודע שלי חזר.

"תודה". אמרתי. ראיתי שהוא עצר , הגיע הזמן שאני צריכה לצאת מפה. להתרחק כמה שיותר.

"שלי". אמר. ועצר אותי. "תודה על אתמול". חייך אליי את החיוך שפעם חשבתי שהוא יפה, אבל כנראה שגם זה סתם שקר.

הנהנתי ויצאתי משם. לא שמתי לב שאני חוצה את הכביש, עד שמישהו אחז בידיי וזרק את שנינו על המדרכה.

יכולתי למות.

פעם לא היה אכפת לי מזה.
מילא הרגשתי לא רצויה ושכול הבעיות שיש לי בבית הם בגללי. אבל משהו השתנה בי. כולי השתנתי בגללו.

הוא שקרן שלי.

לא שמתי לב מי זה היה מעליי עד שהוא שאל אותי אם אני בסדר.

הוא היה מבוגר אבל לא מבוגר. נער אבל לא. הוא באמצע.

"א..ה מה קרה?" שאלתי כולי בהלם. "את לא ראית את המכונית. היא כמעט דרסה אותך". ענה.

הוא נעמד על רגליו ואחז בידיי כדי להרים אותי. "אני לוק". ענה.

כשראה שלא עניתי ושאני מנסה להבין מה פירוש השם, "כן אני יודע, השם הזה מגוחך". צחק וצחקתי יחד איתו. "כנראה לא סתם באת לוק".

"הייתי צריכה לשים לב, אם לא אתה אני כנראה הייתי עכשיו בגיהנום". צחקתי. "אני שלי". עניתי.

"נעים מאוד". הושיט את ידו וזה בלבל אותי יותר. נער אף פעם לא היה עושה דבר כזה.

"בן כמה אתה?" שאלתי, בעודי מרימה את התיק. "17". ענה.

ראיתי שאנחנו פונים לאותו כיוון, "אתה לומד כאן?" שאלתי והצבעתי על הבית ספר. "כן, גם את?" שאל עם חיוך גדול. "כן. אתה כיתה מעליי. ניראה לי". אמרתי.

"אני ב-יא5, אני תלמיד חדש". אמר. הוא בכיתה שלי. סוף סוף מישהו חמוד.

"אנחנו לומדים ביחד". אמרתי וחייכתי. "אני יודעת שאני לא יכולה להחזיר לך טובה, אבל אני מבטיחה שאעזור לך במה שאתה צריך". אמרתי.

הטלפון שלי צלצל. שכחתי שבכלל לקחתי אותו איתי מהבית.

"מיה". ראיתי על התג. עניתי ולא שמתי לב למה שאמרת.

מיה.

אין לי מישהי כזאת בכיתה.

אה. מייקל.

"מיה?" שאל בכעס. "מאיפה את מכירה אותה?". שאל.

מה יש לו עם השם הזה?

כנראה אחת מהבנות המשעשעות שלו.

"את צריכה משהו?".שאלתי. "אני בדרך לבית הספר". מזכירה  לו. 

"קודם תעני לי!". צרח לי בטלפון ועור התוף שלי רעד.

"שלי?!". צרח שוב על זה שלא עניתי. "נדבר אחר כך". אמרתי וניתקתי לו בפנים.

אני צריכה להמשיך הלאה. להתקדם.

והנה יש לי הזדמנות.