המורה לאנגלית.

פרק 93.

מייקל.

מחר זה קורה.

17 שנה חיכיתי ליום המיוחל הזה והנה הוא כבר בפתח.

האנשים שלי כבר מוכנים פיזית ונפשית לזה. הם מרגישים את מה שאני מרגיש כי גם הם עברו כמעט את אותם דברים כמוני.

צחי הרג מאות אם לא אלפים ועדיין אף אחד לא עושה עם זה כלום וזה רק מעלה לי את העצבים.

האנשים שלי איבדו את האנשים היקרים להם בגלל כסף. בגלל פאקינג כסף!

זה לא נשמע הגיוני בראש שלי.

היצור הזה הוא חיה. שמחר, היא תובץ סופית.

התוכנית שלי מסודרת ואני לא רואה שום בעיה שיכולה לצוץ.
וגם אם כן, אנחנו תמיד בהיכון.

אני אצטרך להתקשר לסן ולומר לו שיותר עדיף ש"ארצח" את שלי ואת אימא שלה מול עיניו של צחי כי הרי זה מה שהוא חיפש כל הזמן.

בזמן הזה, האנשים שלי יפילו את השומרים של צחי ולאט לאט נסגור אותו מכל הפינות. מלמעלה ומלמטה כך שאין לו שום אפשרות לברוח.

חלק מהאנשים שלי יתחזו לשוטרים ויצטרכו לאזוק את צחי ומשם הם יובילו אותו למקום המסתור שלנו כדי שאוכל לספר לו ולאחי היקר את כל האמת.

נשמע קל?
הלוואי וזה יהיה ככה גם במציאות.

אני רק מחכה לרגע שאזכה לראות את ההלם של סן כשיבין שאני סידרתי אותו ולא ההפך.

ידעתי על מכשיר ההזנה שהוא גם עובד כשהטלפון כבוי.
ידעתי על התאונה הקטנה שהוא ביצע ביום הראשון שפגש את שלי.

אני יודע שהוא סוחט את רינה כי הוא מכיר את המשפחה שלה ואיים על חייה ועל חייהם רק בשביל להיות קרוב לשלי.

ואני מבטיח שהוא ישלם על זה.
הוא ישלם על כל האנשים שהוא הרג או איים למרות שהם היו חפים מפשע.

כי זה לא מגיע להם.
לא מגיע להם לסבול בגלל מישהו חרא.

אני לא יכול לתאר לעצמי איך שלי מרגישה כשהיא שמעה שליסה חושבת שהיא הולכת להרוג מישהו. היא נתקפה בהלם וידעתי שהיא רוצה לבכות.

היא לא רצתה את זה. אבא שלה בחר במקומה.

היא רצתה חיים נורמאלים, אבל היא קיבלה חיים משוגעים.

היא סבלה בגללי וגם בגללו.
ואני מצטער על כל כאב, על כל דימעה שירדה מפניה בגללי.

גם אם אגיד לה אלף פעם ביום שאני אוהב אותה, אני לא יודע אם היא מאמינה לי או לא.

אבל אני,

אני מאמין.