המורה לאנגלית.

פרק 52.

"את מוכנה?". שאל אותי עם מבט רציני.
"מה עוד את יכול לספר לי?". ניסיתי להבין את מבטו.
"אל תשפטי אותי". אמר והבנתי שהעניין פה מסובך.

"דבר, מייקל". איבדתי כבר את סבלנותי.
"בבקשה, שלי". התחנן בפניי. "אני לא רוצה לאבד אותך".

"מה כבר עשית?!". שאלתי בפחד ועכשיו כבר נעמדתי.
"שבי". אמר בעודו יושב וישבתי לידו, מחבקת את רגליי מחכה לגרוע מכל.

"את לא מפסיקה אותי באמצע.
אני מדבר ואת מקשיבה, טוב?". אמר והנהנתי.

הוא נאנח והתחיל, "השם האמיתי של לוק הוא סן". התחיל לומר ואני הקשבתי כל כולי. "הבחורים שראית במועדון באותו יום, הם השליחים של סן. סן הוא המנהיג שלהם".

איך?!?!

לוק זה הבחור שהציל את חיי. זה ההוא שצחק איתי כשליסה הייתה דביקה אליו.

"הוא לא באמת בן 17. הוא בן 29.
והוא..הוא אח שלי". אמר ועכשיו באמת הייתי מופתעת.

הם אפילו לא דומים אחד לשני.
"א..תה ולוק אחים?". שאלתי מגומגמת עדיין בהלם.
"תקשיבי עד הסוף". הזהיר אותי.

"אימא שלי הייתה עם אחד חרא בגיל 17 שזרק אותה לאחר שגילה שהיא בהיריון.
היא גידלה את סן לבד. בלי כלום. שום דבר. כשההורים שלה גילו שהיא נכנסה להריון בגיל 17 הם לא קיבלו אותה וזרקו אותה מהבית.
עם השנים, ההורים שלה הבינו שהם עשו טעות, זאת הייתה הבת היחידה שלהם, שלי. תנסי להבין את זה". אמר והחזיק את ידי.

כמה הבחור הזה עבר.

"היא הייתה מאושרת שהם רצו בה בחזרה, האדם הכי שמח בעולם!!
ההורים שלה, שמרו על התינוק, בעצם סן. אימא שלי בנתיים הלכה לעבוד וסן תמיד היה בבית.
היא עבדה בספריה, שם הכירה את אבא שלי.
הוא ראה בה את הטוב, וקיבל את העובדה שיש לה ילד מגבר אחר, שזה לא הוא".
פעם ראשונה שאני רואה את מייקל במצב כזה רגיש. הוא התחיל לבכות ואני מיד מחיתי לו את הדמעות, מזכירה לו שגם הוא עשה את אותו הדבר לי כשהייתי צריכה אותו.

"תודה". אמר והסתכל על עיניי.
"אבא שלי היה החבר הכי טוב של..אבא שלך". אמר והסתכל על עיניי.

"הוא תמיד היה מבקר את אימא שלי וסן אהב אותו. ברמה שהיה הולך איתו לכל מקום.
אבא שלך, צחי, לימד אותו את הכל.
מלכתוב את האות א' עד לרמה שידע איך להשתמש בחץ וקשת ולשים מלכודות.
אימא שלי כמובן לא ידעה מזה, כי את רוב היום שלה הייתה בעבודה , ואבא שלי לא היה מי שישמע אהוב בעיני ההורים שלה.
הוא היה בחור צעיר שהתאהב בבת שלהם, במעמד בינוני ואולי פחות. הם דאגו לה, ובצדק, אבל אהבה בסוף מנצחת". אמר והסתכל על עיניי.

"יום אחד". אמר ושינה את טונו. "סן נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. המשטרה חיפשה אותו במשך כמה חודשים. בסוף, הם מצאו את הבגד שלו ביער עם דם והבינו שהוא כבר איננו.
אימא שלי נכנסה לדיכאון, למרות שאבא שלי ניסה להרגיע אותה. אבל כלום לא עזר, היא איבדה את הבן שלה.
היא הייתה בוכה בלילות, בזמנים שאף אחד לא יכל לשמוע, רק היא והקירות.
ואז היא באה בהצהרה לאבא שלי שהיא מוכנה למשהו חדש, מישהו חדש. והנה אני". אמר בעצב.

"אתה המתנה שלהם, מייקל". אמרתי וליטפתי את ידו.
"אולי. אבל אולי לא. אני לא יכול לדעת את זה". אמר.

"למה?". שאלתי.
"כי הם מתו כשהייתי בגיל 6.
הם נרצחו מול העיניים שלי". אמר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי וכבר בכיתי.
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חזק, הכי חזק שיכולתי.
הוא תמיד שם חומות. הוא קשה עם כולם,
כי זה מה שבנה אותו. הוא לא רוצה משפחה, כי אז הם יאבדו. הוא יורד על כולם, אבל לא בכוונה. זה פשוט יוצא לו מכעס.

"למדתי לחיות עם זה, שלי". אמר והסתכל על עיניי.
"אתה בכלל מודע לעצמך?". שאלתי אותו כשאני עוד מנגבת את דמעותיי. "רק רובוט יכול לעשות דבר כזה". המשכתי.

"וזה מה שרציתי לעשות. לא רציתי להישאר בדיכאון, החיים ממשיכים וכך גם האנשים. מה שאני עושה היום, חי את החיים, זה מה שהם היו רוצים, ואני מגשים אותם,לפחות מנסה".

"תהיה בטוח שהם גאים בך למעלה". אמרתי.

"אני בטוחה בזה".