המורה לאנגלית.

חלק 6.

"אני מ..ת..חננת.

ב..בקשה."

לללל..אאאא.

כל החזה שלי עולה ויורד, מנסה להבין מה קרה פה הרגע.

כל הפנים שלי ספוגות מים,יותר נכון, כל גופי ספוג מים.

אני מנסה לראות בטלפון מה התאריך היום, ומה השעה כדי להבין שמה שחלמתי קרה או לא.

7/2, 7:00.

"אתמול הלכתי לבר". התחלתי לדבר אל עצמי. "אני זוכרת את זה.

כעסתי שוב על אבא שלי, אני זוכרת שהוא חזר שיכור יותר מהפעם הקודמת ואלים יותר.

בזכות אימא שלי אני יודעת מה עליי לעשות.

לא לדבר איתו. לא ליצור קשר עין והכי חשוב, להיות כמה שיותר רחוק מהבית.

הלכתי לבר, והתחלתי לשתות . בלי לשים לב, מישהו הגיע אליי ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו. לא ידעתי לאן אבל גם לא התנגדתי כי כשאתה שיכור, אחרי חמישה כוסות של וודקה אתה בן אדם אחר,אתה לא יכול לחשוב.

הלכתי איתו ופתאום ראיתי כפול מכל אדם שהיה שם. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא אפשרי אבל מסתבר שכן.

במקום להיות מוקפת באדם אחד, אני מוקפת בארבעה אנשים,פושעים.

אני זוכרת שאחד מהם,יותר גדול מהאחרים, בא אליי ורצה ללחוש לי משהו ומשם הכל היסטוריה.

אני זוכרת שרצתי". רציתי הוכחות, רציתי לדעת שאני לא איזו משוגעת. הרמתי את השמיכה כדי לראות מה עם הרגליים שלי, שזכרתי אותם אדומות וקצת נפוכות.

"אבל הם לא". זה לא יכול להיות.

זכרתי את מייקל. הבחור שהציל אותי,

או שלא.

זכרתי גם שהוא זרק אותי לבור והראש שלי התחיל לדמם ואיבדתי את ההכרה.

"הראש שלי!" אמרתי מיד.

ניגשתי למקלחת כדי להסתכל במראה.

חיפשתי כל דבר, מהפצע הקטן ביותר לגדול ביותר.

וראיתי אותו.

הפצע עדיין טרי. מישהו הביא אותי עד לכאן ודאג שזה יראה כמו חלום.

אבל מי?

מי יודע איפה אני גרה?

והתשובה היחידה שעלת לי לראש היא מייקל.

הוא ידע גם איך קוראים לי אז בטח שידע את שאר הפרטים.

"שלי". אימא שלי קראה לי מהחדר הסמוך כדי להעיר אותי והחזירה אותי למציאות. "את צריכה לקום לבית הספר מתוקה."