המורה לאנגלית.

פרק 13.

מייקל גיל 6.

"הנה אתה".צעק אבא ויכולתי לשמוע את קולו היפה.יכולתי אפילו לראות את העצב בפניו כשגילה שאני לא שם.

"אתה לא יכול להתחבא ממני, בן". אמר בקול מרושע.

"אתה אף פעם לא תצליח למצוא אותו קן. הוא אלוף בזה". צעקה אימא מהמטבח והציצה מתחת.

"אני אלוף יותר מיה". צעק לה חזרה.

התחבאתי במקום הכי שקוף שיש. לא ידעתי אם אבא עושה את זה בכוונה או לא, אבל מה אכפת לי?

הוא עדיין לא מצא אותי.

אימא עזרה לי להיכנס לתוך הארון הקטן במטבח, ובזכותה הוא לא ימצא אותי.

מייקל אתה הולך לנצח. אמרתי לעצמי.

אך לפתע קולו של אבא נעלם ובמקומו הרעש שתפס היה יריות והצעקות של אימא.

זה בטח הרשעים. אמרתי לעצמי.

א...סור לצאת.

אימא ואבא תמיד לימדו אותי שהעולם מלא באנשים טובים ומעט באנשים רעים. אבל הטוב תמיד מנצח, לא משנה מה.

כל פעם שהרשעים, כך קראתי להם, באים לבית שלי, אני צריך להתחבא. אסור להם למצוא אותי, כי אם כן הם ינצחו.

לא פחדתי כל כך מיריות, תמיד ראיתי את אקדחו של אבא בתוך המגירה, מחכה שמישהו ישתמש בו. כנראה שעכשיו זה הזמן המתאים.

מה שהלחיץ אותי היו הצעקות של אימא. אימא אף פעם לא צועקת, גם אם אני מכעיס אותה ועושה את המעשה היה גדול ומלוכלך, היא לא תצרח עליי.

"איפה הבן שלך, קן?" שמעתי מישהו אומר לאבא שלי.

"ל..עולם לא תמצא אותו, חרא קטן". אמר אבי וחייך אליו.

זהו.

מאז לא שמעתי כלום. פתחתי מעט את הארון שבו התחבאתי. כל מה שראיתי היה את אימא מיה ואת אבא קן מלאים בקטשופ. הרבה קטשופ.

הבן אדם ששפך עליהם את הקטשופ, היה לו קעקוע. קעקוע של נחש מגעיל. הוא חייך מעליהם כשעניהם סגורות.

"אני אצליח קן. אתה עוד תראה."

הוא יצא מהבית עם שני הגורילות הגדולות שהיו איתו. אבל אני לא העזתי לצאת.

עכשיו באמת פחדתי.

אימא, אבא, אני מבטיח, אני מבטיח שגם אני אשפוך עליו קטשופ.

הרבה קטשופ.