"למה אתה מתכוון?". שאלתי.
"החיים שלך טובים".המשכתי לומר.
"בוס של ארגון סמים, כסף.
ואני בטוחה שיש גם זוגיות".אמרתי וכאב לי לחשוב על זה שמייקל יהיה עם מישהי.
שמעתי את צחוקו כששמע את מה שאמרתי.
צחוקו היה יפה,הוא צריך לצחוק יותר.
"קודם כל". התחיל לומר. "אני לא מרוצה מזה שאני ראש ארגון של סמים.
יש בזה כסף אבל אין בזה חיים.
את יכולה בכלל לחשוב מה אני עובר?".
שינה קצת את הטון של הקול שלו.
"כל יום".אמר. "כל יום אני מתפלל לאלוקים שיקח את זה ממני, שיקח אותי אם כבר.
נמאס לי!
נמאס לי מהחיים שבהם אני חיי.
אני צריך להלחם עם כל רוצח שרוצה סמים, ואם פתאום נפתחת קטטה אני צריך לשלוח אנשים שיטפלו בו.
רוצה גם?". שאל כשכעס רב הצטבר בפניו.
וואו.
לא הייתי צריכה להוציא את המילים האלה מהפה שלי.
כשהוא כועס, הוא כועס.
"אני מצטערת".אמרתי ובאמת עכשיו התכוונתי לזה.
"זה בסדר". אמר. "מותר לך,פגעתי בך מספיק".
הוא מודע לזה.
הוא מודע לזה שהוא פגע בי.
לא יכולתי להרגיש יותר אשמה על זה.
זה הכל בגללי.
המצב של אבא שלי.
המצב הקשה של אימא שלי.
ועכשיו גם המצב של מייקל.
חבל שבאתי בכלל לעולם.
את המשך הנסיעה העברנו שוב בשקט, כשהרדיו מודיע על החדשות.
לא הבנתי למה האוטו עצר ולמה מייקל יורד.
"איפה אנחנו?". שאלתי. מנסה לשנות את המתח שיש בינינו.
"לבית שלי". ענה.
"אני לא נשארת איתך באותו מקום".אמרתי.
"למה לא?". שאל. "כבר עשינו את זה".
צודק.
כשנכנסנו לבית, נכנסנו לתוך בית גדול ורחב. תהיתי לעצמי למה הוא צריך כזה גודל של בית אם רק הוא גר שם.
"כנסי". הורה לי.
הבית שלו מקושט ומפואר, ויחסית לגבר,
הוא גם נקי ומצוחצח.
בכניסה ישנם המון תמונות, חלקם משפחתיות אבל רק מהילדות וחלקם תמונות של אומנים.
הסלון היה יחסית קטן למטבח שהיה ענק.
כנראה הוא אוהב לבשל.
בסלון הייתה מונחת טלוויזיה ולידה יש ספריה ובה ספרים. המון ספרים.
הבנתי שלבית יש שתי קומות כשראיתי את המדרגות , אבל עדיין הייתי מופתעת מזה שלמייקל יש טעם טוב.
"מיקה, רוי בואו לאבא!". אמר מייקל ולא הבנתי למי הוא מתכוון.
שני זוגות כלבים ירדו בריצה מהמדרגות,
רצים אליי.
"מייקל!". צעקתי עליו.
"קח אותם ממני! יש לי פחד כלבים".
הוא לא ניסה לעשות כלום וראיתי שהוא היה משועשע.
לא יכולתי לעלות על הספא או על הכיסאות, הם היו גדולים, גדולים מידי.
"מייקל!!". צרחתי שוב אבל יותר חזק.
רצתי אליו.
האפשרות היחידה שהיתה לי.
התחבאתי מאחוריי גופו כשהוא עדיין משועשע.
"תגיד להם להפסיק.. בבקשה". אמרתי בלחש מנסה להסדיר את הנשימות שלי, כאילו רצתי מרתון.
"מיקה. רוי". אמר.
ולפתע שני הכלבים עמדו דום.
"עכשיו את יכולה לשחרר?". אמר.
לא שמתי לב שידיי מחזיקות חזק בידיו וכולי עליו.
כששמתי לב הורדתי את הידיים שלי מהר, "מצטערת". אמרתי.
הוא צחק שוב. "זה בסדר.
את לא צריכה לפחד מהם".אמר. "בואי". אחז בידיי.
"תיגעי בהם". אמר.
הושטתי את ידי אבל מיד לקחתי אותה חזרה,אני לא יכולה לעשות את זה.
"הנה". אמר ושם את ידו מעליי.
ליטפתי אותם. הם באמת חמודים.
"את רואה?". אמר ושמתי לב שעכשיו רק אני מלטפת אותם, בלי מייקל.
"את רעבה?". שאל.
"לא". עניתי מיד.
לא רציתי שהוא ידאג לי יותר מידי, גם לא יכולתי להרשות לו לקנות לי אוכל ואז להחזיר לו כסף.
"אני מזמין פיצה. איתך או בלי".אמר.
ועכשיו שמעתי את הבטן שלי מקרקרת.
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Romansaהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
