"תודה". אמרתי למייקל כשהוא מביא את השתייה לכולנו.
"בכיף". ענה והסתכל על עיני, מסמן לי שאני לא לבד ואני אסירת תודה על כך.
רגע לפני שהוא מניח את כוסות המים,
אני מרגישה איך הבגדים שלי נרטבים לאט לאט.
אני קופצת מהספה ומסתכלת על מייקל כי אני בטוחה שזה קרה בכוונה.
"אני מצטער". אמר אך יכולתי להבחין בזה. הוא לא טוב בלשקר.
"אני יכול להביא לך בגדים ממני.
את צריכה להחליף כדי שלא תהייה חולה" .אמר.
"זה בסדר". אמרתי למרות שזה לא בסדר.
כולי רטובה, מהחולצה שלי עד הנעליים.
"תראה לי איפה הם ואני אחליף". התחרטתי ולקחתי את ליסה איתי למרות שלא שאלתי את דעתה.
"בואו, מכאן". אמר כשאנחנו עולות אחריו במדרגות ומגיעות לקומה שבה הייתי.
לחדר שבו הייתי ולחדר שהפריד בינינו.
"קחי". אמר ותפסתי את מה שהוא זרק.
"השירותים שם". אמר והצביע לעבר חדר השירותים. "תודה". אמרתי וליסה נשארה איתו.
נכנסתי לחדר השירותים ושוב, אותה מראה שזכרתי שבה ראיתי את עצמי מסתכלת עליי.
נזכרת באותו היום ששמעתי את מייקל מדבר עם סבתא שלו. נזכרת שחשבתי שהוא לא נאמן לי.
נזכרת ברגע שסגרתי על עצמי את אחד החדרים ומייקל שבר אותה.
נזכרת בכאב, לא רק מהמכה שהשאירה סימן, אלא גם מהכאב שהיה לי בלב כשהאמנתי שזהו, כאן זה נגמר עבורנו.
ועכשיו, אני מסתכלת על עצמי כמה שבועות אחרי ומודה על זה שחזרתי למקום הבטוח שלי.
כנראה הייתי צריכה להבין שהוא האהבה הראשונה והיחידה שלי.
מחיתי את דמעותיי והתלבשתי מהר. שמתי את החולצה הענקית שמייקל הביא לי ואת אחד ממכנסיו.
זה מרגיש מוזר.
יצאתי מהחדר כשמייקל יושב על קצה המיטה וליסה לידו בשקט. הוא מסתכל על בגדיו שנראים עכשיו עליי ומחייך.
"אני חיה". אמרתי למקרה שחשבו שאני חולה או משהו. "מצחיק מאוד". אמרה ליסה בגיחוך ויצאנו מהחדר.
"הבגדים שלי תמיד נראים טוב עלייך".
לחש רגע לפני שהוא סוגר את הדלת ואני רק יכולתי לחייך ממשמע דבריו.
"נמשיך?". שאל והתיישבנו, אך הפעם אני רחוקה מאוד ממנו רק ליתר ביטחון.
"זה לא יקרה שוב". צחק והרגיש את הריחוק.
"רק ליתר ביטחון, המורה". אמרתי ויכולתי לשמוע את הצחוק שרוצה להתפרץ ממנו.
"מתי הבגרות שלנו?". שאלה ליסה וקטעה את המבטים המצטלווים שלנו.
" עוד שבועייים". ענה וזה גרם לי לתהות שתכף הכל יגמר.
החצי שנה הזאת עברה כל כך מהר שלא שמתי לב אליה.
האירועים שהיו מסביב גרמו לי לתהות בנוגע לחיי ולחיי אימא שלי.
הבנתי שאנחנו נמצאות תחת סכנה, ולשמתחתו, היא הולכת לעוף עוד השבוע.
"המחצית באמת עברה מהר". אמר מייקל.
"אני אוהב את הכיתה שלכם ואנחנו נעבור את הבגרות הזאת". אמר והסתכל על עיניי.
"גם אנחנו". ענתה ליסה ולא הבנתי למי היא התכוונה. אך מיד החזירה אותנו לחומר.
מזל שהיא נמצאת פה ומחזירה כל אחד ואחד מאיתנו למציאות.
"ביי". אמרנו ביחד רגע לפני שיצאנו מהבית של מייקל ותהיתי איפה הכלבים שלו.
זה מוזר כי התרגלתי לזה שרוי מקפץ עליו ומיקה נחה לה בצד.
אך אחר כך נזכרתי שאולי הם אצל סבתא שלו, ג'ולי שאני מקווה שאזכה להכיר אותה.
"ביי". ענה ונתן מבט מהיר על הבגדים שאני לובשת.
"בהצלחה". אמר וידעתי למה הוא מתכוון.
ללכת ברגל עם בגדי גברים זה בהחלט דרוש הצלחה.
אבל גם לקראת מחר דרוש הצלחה והרבה תפילה. כי מחר הכל קורה.
מחר הפעולה יוצאת וליבי פועם בלי הפסקה, ברמה שאני יכולה לשמוע אותו כאילו הוא מוחזק בידי.
יהיה בסדר, נכון?
YOU ARE READING
המורה לאנגלית.
Storie d'amoreהם היו ארבעה ואני הייתי אחת. ארבעה אנשים, אם אפשר לקרוא להם כך. בריונים. ואיך שראיתי קעקועי דמעות הבנתי מיד שהם גם היו בכלא כמה שנים טובות. "בת כמה?" שאל אחד מהם עם מבט זדוני וצפה בי מלמעלה עד למטה. לא עניתי. הוא התקרב עוד צעד והשלושה האחרים עדיין מ...
