המורה לאנגלית.

פרק 107.

עברו כבר יומיים ואימא עדיין לא התעוררה.

רופאים באים, הולכים.
אחיות מחליפות צינורות ויוצאות וידי עדיין מחוברת אליה.

מייקל לא עזב אותי לרגע וכך גם סן.
מוקפת בהרבה אנשים אבל עדיין לבד. אמיר היה מגיע ומזכיר לי שאני לא לבד. בזכותה, התחברנו.

הרופא ההוא, עופר, אמר שתקף אותה הלם ועכשיו היא בתרדמת. לא יודעים מתי היא תקום. אם תקום.

אבל אני מאמינה שהיא תקום. היא תמיד קמה בשבילי ואין דבר שישבור אותה. הרי זאת אימא שלי.

"היא כאן. היא תתעורר". אמר לי מייקל וידו ליטפה את כף ידי.

"את צריכה מנוחה, בייב.
את רוצה ללכת לבית שלי כדי לנוח?". שאל ואני מיד הנהנתי לשלילה.
"אני לא יכולה לעזוב אותה". אמרתי.

"את לא עוזבת אותה. את אוזרת כוחות חדשים. חוץ מזה, אני כאן. סן כאן. כולם כאן". אמר וניסיתי לחשוב על זה.

היא לא לבד. ואני בטוחה שאם יקרה משהו, מייקל יתקשר.

אני יודעת שהיא רוצה אותי חזקה וכך אעשה. "בסדר". אמרתי ומייקל מיד קרא לאמיר שיקח אותי לביתו וישמור עליי.

"תיזהר עליה". אמר ונישק למצחי.
"אל תדאג". אמר אמיר ומשך את ידי.

איבדתי שליטה.

אני מרגישה שאני מאבדת אותה והאמונה והתקווה שלי רק דועכת.

ככל שעובר הזמן אני אומרת לעצמי שסבירות מאוד גבוהה שהיא לא תתעורר.
וגם אם כן, עדיין יש שם את הפחד הזה שהיא לא תזכור אותי. את עצמה אפילו.

אז איך אני לעזאזל יכולה להמשיך להאמין?

עד שנפטרנו מבעיה, בעיה אחרת צצה לה.
אם הייתי מתעקשת שתלך לרופא, זה לא היה קורה.

נכנסנו למכונית ואמיר נסע כשיש שקט בחלל. "אני איבדתי את אימא שלי כשהייתי בן 13". התחיל לומר והקשבתי בשקט.

"היא הייתה הדבר הכי חשוב לי בחיים.
אבא לא היה, היא כן. עד שצחי החליט להרוג אותה.

שנאתי את זה שהיא התחילה להשתמש בסמים ולהשתכר. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי למה היא עשתה את זה.

עד שראיתי את המכתב שהשאירה לי אחרי מותה. היא מצאה את אבא שלי ואמר לה שהוא לא רוצה שום קשר אליה.

הוא שכב איתה כי הוא היה צריך, כמו חיה. הוא לא אהב אותה למרות שאמר לה שכן.

רציתי לכעוס עליה אבל לא יכולתי.
הוא פגע בה וזאת הייתה הבריחה שלה.
לחשוב שאת בעולם משלך.

אימא שלך מאוד מזכירה לי אותה. בחיצוניות.

מה שאני אומר זה שתחזיקי חזק ואל תפלי. היא תקום. היא תהייה איתך גם אם היא לא תזכור.

את תזכרי. וכשתקום, תנסי כל יום, כל שעה, להזכיר לה מי את ומי היא". אמר והוא לא מתאר לעצמו כמה הייתי צריכה את העידוד הזה.

כאב לי לשמוע על אימו.
אבל הוא עדיין חי בשבילה.
"אני שמחה שאימא שלי מזכירה אותה קצת". אמרתי והשקט חזר.