המורה לאנגלית.

פרק 99.

"למה את לא הולכת לעבוד היום?".
שאל אותי לוק כשבראש שלי צצים להם רעיונות אפשריים.
ואז נזכרתי בשקר שצריך להמשיך.

"אימא שלי לא מרגישה טוב, אני צריכה להיות איתה.
אין לה אף אחד חוץ ממני.
רינה תסלח לי, זה רק יום אחד". אמרתי וניסיתי כמה שיותר לגעת בליבו.

"מבטיחה שהכל בסדר?". שאל ומחשבותיי רצצו בין האדם שהוא עכשיו לבין האדם שאני מאמינה שהוא יכול להיות. או שחשבתי שהוא יכול להיות.

"מבטיחה". אמרתי והוא חייך והלך.

סוף סוף. הכרזתי לעצמי בשקט.
אימא תחזור בשעה שש מהעבודה ומייקל ירדים אותה בשעה שבע.
תהיה שמירה עליי ועל אימא ומייקל יצטרך להמשיך במשחק שלו.

יצאתי מהכיתה והלכתי לעבר הבית שתכך כנראה לא אראה אותו יותר.
את הרגעים הכי יפים ועצובים העברתי שם.
מהחיוך הכי גדול לפחד הכי גדול.

חיבוקים?

דמעות?

פחד?

אהבה?

הכל היה שם, מעורבל ולא מסודר.
אני מקווה שבבית הזה יכניסו יותר שמחה מאשר עצב.

נדהמתי כמה מהר הגעתי לבית ומיד עשיתי מה שמייקל הורה לי.
סגרתי את הבית ושמתי לב שאני באמת לבד. התיישבתי מול הטלויזיה כדי להראות לצחי שהכל מתנהל כרגיל.

התקשרתי לאימא כדי לשאול איפה היא והיא לא ענתה לי.
חשבתי לעצמי שהיא בטח עסוקה אז אנסה אחר כך.

השעמום שחוויתי היה נוראי ובלתי נסבל.
הזמן עובר  והשעה כבר ארבע.
הרגשתי איך הלב מאיץ והבנתי שעוד מעט זה נגמר.
נכנסתי למטבח והכנתי לעצמי אוכל שיפחית את כאבי הבטן שיש לי מרוב לחץ.

התקשרתי לאימא שוב ולמזלי היא ענתה אך מיד נתקפתי פחד כששמעתי את נשימותיה  המהירות בקו.
"אימא!!". צעקתי. "את בסדר?". שאלתי והתהלכתי מצד לצד.
"אנ..י, א..ני לא יודעת איפה אני נמצאת". אמרה וליבי הלם בחוזקה.

"מה את רואה מולך?". שאלתי, מנסה להוציא ממנה כמה שיותר מידע.
'מכוניות". ענתה.
"הרבה מכוניות. אני לא מוצאת את שלי ואני עומדת פה לבד".
אמרה וניסיתי לחשוב איפה היא יכולה להיות.

אם יש שם הרבה מכוניות כנראה היא באמצע חנייה ושכחה איפה חנתה את האוטו.
היא נוהגת לנסוע הרבה לקניות אז כנראה היא שם.
"אני יודעת איפה את.
אני באה אלייך!". אמרתי והשארתי אותה איתי בקו.

סגרתי את הבית והתחלתי לרוץ, השתמשתי בכל כישורי הספורט שלי ואחרי 10 דק' עם כאבים בחזה הגעתי לקניון שבו אמא נוהגת לעשות קניות.

חיפשתי את החניה וכאשר ראיתי אותה עומדת שם חסרת אונים שמחתי שהבנתי אותה נכון.
"אימא!!". צעקתי ופניה מיד הסתובבו אלי.

רצתי ומיד זינקתי עליה בחיבוק מלא דאגה.
"א..ת בס..דר". אמרתי תוך כדי התנשפות.
"איפה אנחנו?". שאלה וכעת הסתכלה על עיניי.
"אנחנו בחנייה של הקניון". אמרתי כשאני מסדירה את נשימותיי.
עיניי עברו על ידיה והיא לא החזיקה דבר.
"לא הלכת לקניות?". שאלתי אותה לאחר כמה שניות.

"לא ניראה לי". אמרה והסתכלה סביב.
"אז מה עשית פה?". שאלתי והיא הרהרה.
"אני גם לא יודעת". ענתה ולא הבנתי מה קורה לה.
"איפה המפתחות של האוטו?". שאלתי ולאחר רגע של מחשבה היא הוציאה אותם מהתיק.

"בואי". אמרתי כשהאוטו השמיע את הצליל.

"לאן זה, בננות?".
שמעתי קול מאחורינו ורגע לפני שאני רואה את פניו ראשי הסתחרר והופל.