המורה לאנגלית.

פרק 23.

"שלי!!". צעקה ליסה. כמה זמן לא ראיתי אותה. מאז מה שקרה בשירותים.

הוא שיקר לי גם על הסיפור?!

"ליסה". חיבקתי אותה חזרה. היא לא שמה לב למי שהיה מאחוריי אבל כשהוא הציג את עצמו היא כבר לא נמצאה פה.

"מי אתה?". שאלה כשחיוך גדול מרוח על פניה. "לוק". ענה. "ליסה". ענתה חזרה.

"אתה התלמיד החדש?". שאלה ליסה ולא הבנתי איך היא יודעת על זה.

"המנהל אמר את זה, אתמול ,כשהוא הציג את מייקל". ראתה את מבטי המבולבל וענתה.

כנראה לא הקשבתי, הייתי יותר מידיי בהלם כשמייקל הוא המורה שלי, "ושהחלום" שחלמתי הוא אמיתי לגמרי.

"איפה את יושבת?". שאל לוק והחזיר אותי למציאות. "ליד ליסה". עניתי.

"אה". ענה. הוא כנראה רצה לשבת לידי. את צריכה לעזור לו, שכחת?

"את יכולה לשבת לידו". אמרה ליסה. אני כל כך אסירת תודה על זה שהיא מבינה אותי רק דרך העיניים.

"תודה". ענה לוק. "אפשר אחר-כך שנדבר?". שאלה ליסה.

הנהנתי וחייכתי אליה, אני צריכה לחזור להיות שלי הישנה. אני לא אוהבת את מי שאני עכשיו בגללו.

"הטלפון שלך מצלצל". אמר לוק. לקחתי את הטלפון וראיתי שזו "מיה". אין לי זמן אליו.

"קדימה!". צעק דימה, שוב כמו אתמול. "לרוץץ!".

לא יכולתי להשתתף בשיעור, לא היה לי בגדי ספורט, הבגדים היחידים שהיו עליי היו של מייקל.

למה הוא תמיד חייב להיכנס לי לראש?!

ראיתי את ליסה יושבת לידי, כולה מתנשמת, מסכנה.

"א..ת באה לישון אצלי היום?". שאלה כשהיא עדיין מנסה להסדיר את הנשימה שלה.

"למה?" שאלתי. פחדתי שאולי מייקל אמר לה משהו.

"מייקל, המורה, סיפר לי. זה ממש מוזר שהוא יודע.". ענתה ולא הסתירה זאת. כמובן שיספר לה.

"בטעות התקשרתי אליו כשזה קרה. אז הוא ראה הכל". הסברתי את עצמי.
"תודה בכל מקרה". עניתי. "זה לא יפריע לך?". שאלתי.

"את יודעת שלא". ענתה מיד. "רק בעיה קטנה". אמרה.

"והיא?".מנסה להמשיך אותה.

"תצטרכי לבוא איתי לכל מקום". אמרה. "בסדר". עניתי מיד.

"אני מתכוונת, לכל מקום". חזרה על דבריה. "כן, הבנתי, לכל מקום". חזרתי שוב על דבריה.

"יש לי היום שיעור פרטי באנגלית עם מייקל. בבית". שפכה את מה שהיה לה בלב.

"ובגלל שאת שונאת אותו, את חייבת לבוא איתי בכל מקרה, כמו שאמרת עכשיו". חייכה . הרגשתי כאילו אני דג שנתפס ברשת.

נכנעתי. מילא אני צריכה לדבר איתו וכנראה שהוא גם.

"אני צריכה לענות". ראיתי ששוב "מיה" מתקשרת, לעזאזל איתך, חופר!!! 

"תודה". אמרה ליסה ונישקה אותי בלחי.

"תגיד לי!?". צרחתי עליו כשיצאתי מהאולם. "למה אתה צריך לספר הכל לאחרים?!".

"קודם תעני לשאלה שלי". ענה כשעכשיו הוא לא צועק אלא מתנשם.

"רצת?".שאלתי אותו.

"תעני לי..בבקשה". התחנן בפניי. 

זה כולה שם! מה הוא עושה מזה סיפור.

סבלנות. 

"אתמול". התחלתי לומר ומייקל היה בשקט. "אחרי ספורט, ראיתי בכיתה את הדף של כל מספרי הטלפון של המורים. חיפשתי את שלך כי רציתי תשובות. לא יכולתי לשמור את השם שלך בתור "הרוצח". אז כתבתי מיה". הסברתי לו לאט.

"למה דווקא מיה?" אני שומעת אותו מדבר לאט. "אתה בסדר?" שאלתי.

"למה?" חזר על שאלתו. "כי זה השם היחידי שהיה לי בראש". עניתי לאחר שלא ענה לי.

שמעתי אותו מתנשם בכבדות, ושני הכלבים שלו צורחים. מה קורה שם?!

"מייקל". אמרתי מנסה להחזיר אותו למציאות. "מה?". שאל ויכולתי לשמוע את הבכי שלו.

"ל..מה אתה בוכה?" שאלתי, כולי בפחד. "עשיתי משהו? בגללי?" שאלתי.

"את בסדר?" שאל והתעלם משאלתי. "ראיתי אותך היום, כמעט נפגעת, אבל הוא הגיע להציל אותך אז לא ירדתי".

הוא בוכה בגללי?

"בגלל זה אתה בוכה?" שאלתי כלא מאמינה. ממתי הקשר שלנו נהיה עמוק?!

"גם". הוא ענה בכנות. "בגלל מה עוד?". שאלתי. לקח לו כמה שניות לענות לי, והבנתי שאת התשובה אני לא אקבל בטלפון, אלא היום כשאהיה בבית שלו.

"אני צריך ללכת, שלי". אמר. "ותעשי לי טובה". המשיך לומר. "אל תשני את השם הזה, בבקשה".

 איפה מייקל החזק?

איפה מייקל שהיה רק מקבל את מה שהוא רוצה?

למה הוא מתחנן?!

"ב..סדר". ענית ויכולתי לחוש את תחושת ההרגעה שהציפה אותו.

"ביי". עניתי. "ביי שלי". ענה.