המורה לאנגלית.

פרק 3.

"ילדה טובה".  הוא אמר לאחר שעניתי לו.

אחזתי בידיו כאילו הם העוגן שלי, גלגל ההצלה שלי, והם באמת היו.

אין לי מושג איך הבחור הזה הביא אותי לסמטה הזאת, למה בחר להציל אותי ואיך יצאנו ממנה.

כששאל אותי אם אני יודעת לרוץ, חשבתי שזאת ציניות, מי לא יודע לרוץ?

אבל  כשרצנו, זאת הייתה הריצה הכי המהירה שלי,עד עכשיו.

הוא כנראה לא הבין את הפואנטה שאני יותר חלשה ממנו, והגוף שלי הוא לא מי יודע מה.

הוא רץ כמו נמר שרוצה להשיג את טרפו,הוא לא ראה אף אחד ממטר.

"ח...כה" . ניסיתי לומר תוך כדי שאני מתנשמת, מנסה להכניס לריאות שלי כמה שיותר חמצן.

"ז..ה קשה לי".

"אי אפשר שלי". ענה ותהיתי איך הכיר את השם שלי, אף פעם לא נפגשנו בעבר.

"אני מתחננת".  אני עונה מסודר ואט אט הנשימה מתחילה לחזור.

הוא עמד שם, בזמן שאני יושבת על האדמה, מנסה לראות אם הם מאחורינו.

"מי אתה?" הצלחתי לשאול.

הוא הסתכל עליי במבט רציני וניסה להחזיר לי תשובה עם העיניים. "זה לא הזמן שלי."

ניסיתי לעמוד אך הגוף שלי בגד בי. למה עכשיו לעזאזל?

"אתה יכול בבקשה לתת לי יד?" שאלתי אותו ואני רואה את ידו מופנת אליי.

אחזתי בה. חזק מיד. 

הוא הניף אותי כאילו אני בובה ושוב פניו נופלות על מצחי. ידו השנייה אוחזת במותניי והאחרת על הלחי השני שלי.

"את יכולה". פתאום אמר. "את יכולה לעשות את זה. עוד קצת מאמץ ואנחנו בבית."

איכשהו, הרגשתי שאני לא רוצה להיות מנותקת מהבחורצ'יק הזה. רציתי שהוא יגע בי,יחבק אותי ושימשיך להסתכל עליי כאילו זה רק שנינו בעולם.

צמצמתי את עיניי, מנסה להכניס את דבריו למוח שלי ולנסות להאמין בהם.

"את לא יכולה". התת מודע שלי התעורר שוב.

"את חלשה, את בקושי עומדת."

הוא צודק. 

אילולא הבחור הזה, שמגן עליי מכל צדדי גופי אני אפול לתהום.

לא ידעתי שאני בוכה, עד שהרגשתי את כף ידו החמימה עליי.

"אל תבכי". הוא ביקש, או יותר נכון התחנן בפניי.

"את מסוגלת." אמר שוב.

חיבקתי אותו. את האדם שבזכותו אני עכשיו בחוץ, את ההוא שבחר לשים אותי ראשונה ואת עצמו, את חייו, במקום השני.

הוא חיבק אותי חזרה,  כל שריר ושריר היה עליי, שמעתי כל דפיקה, נשימה וכל ריח שהותז ממנו.

"תודה". לחשתי לו.

פניתי להסתכל עליו, הוא לא חייך ולא השיב לדבריי. הבנתי שהוא רוצה לצאת כמה שיותר מהר מהמקום הזה.

הוא אחז בידיי, שוב, והנה אנחנו במרוץ השני של הריצה.