Different worlds | גמור

פרק 64 - היחידה

היחידה

״מרקס?״ נשמע קול גבוה ואני ואמא מתיישרות ומתקדמות במסדרון.

״את לחוצה?״ קולה של אמי נשמע לצידי ואני מהנהנת באיטיות, איך אפשר שלא? ״יהיה בסדר.״ אצבעותיה נוגעות בשלי והיא לוחצת על ידי בנחמה. אני כל כך מקווה שכן...

״מה שלומכן? הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?״ הרופא המוכר מעיין בדפים המהודקים ומביט בנו בחיוך צדדי.

״איך עושים את זה?״ אני מכחכחת בגרוני, אין לי סבלנות לשיחות חולין...

״ישירה...״ הוא ממלמל ונד בראשו, הוא יחסית פלרטטן לגבר מבוגר ונשוי... אני סורקת את טבעת הזהב שעל הקמיצה השמאלית שלו ומחייכת בליבי, אני כבר לא יכולה לחכות לרגע בו בעלי יענוד אחת כזו, ואני לא יכולה שלא לדמיין לרגע אותו בתור הבעל שלי. זה גורם לי להסמיק לרגע אך כשאני נזכרת ברגעי אמש המחשבה הזאת נעלמת. יש לנו עוד הרבה על מה לעבוד, והרבה על מה לדבר, אני פשוט מרגישה כל כך מושפלת. אך אני מתפקסת ומנקה את ראשי מהמחשבות עליו כשהרופא מתחיל להסביר את ההליך.
״אנחנו נבצע ביופסיית מחט, כלומר נרדים את האזור בהרדמה מקומית.״ הוא מתחיל להסביר ואני גומעת את רוקי בכבדות, הייתי בטוחה שזה הליך פשוט יותר. ״אנחנו נדקור את הבלוטה החשודה בעזרת מחט וניקח מעט רקמה בשביל לבדוק האם מדובר בגידול.״ הוא מסביר ואני ואמי מהנהנות באיטיות כשהמידע מחלחל לאטו.
״בואו אחריי, בבקשה.״ הוא מחווה בידו אל הדלת ואמי פוערת את עיניה.

״עכשיו?״ היא שואלת והוא מהנהן בחיוך קצר.

״לשם זה באתן הנה, לא?״ גומה קטנה בלחיו השמאלית נגלית בפנינו בעודו מרחיב את חיוכו המרגיע. אמי מתרוממת על רגליה באיטיות ואני מיד נחלצת לעזרתה ומגישה לה עזרה בדרכנו אל היציאה.
כמה אחיות שלבושות בגדים סטריליים בצבע ירוק מלוות את אימי אל חדר בדיקה מיוחד ואני מביטה בה מתרחקת ממני בלחץ.

״אני יכולה לבוא איתה?״ אני שואלת את הרופא והוא מהנהן ומוביל אותי אל חדר בו הוא מגיש לי סט סטרילי בדומה לבגדי האחיות.
אני לובשת את הבגדים במהירות והמתח גואה במוחי, זה באמת מצריך חדר סטרילי?
ד״ר קלדרון חוזר אל החדר לבוש גם הוא במדים סטריליים ומוביל אותי אל החדר ההוא. אנחנו נכנסים אל החדר המרווח ואמי לבושה בבגדי בית החולים שכובה על מיטת בדיקה מיוחדת במרכז. כמה אחיות מתרוצצות מפה לשם ומסדרות את הכלים המחוטאים על העגלות ואני נעמדת לצד אמי ומחזיקה את ידה בחוזקה.

״אני איתך, זה בסך הכל דקירה קטנה.״ אני מנחמת אותה והיא מהנהנת באיטיות ועוצמת את עיניה, נושמת עמוק. לאמא שלי תמיד היה פחד ממחטים, אף על פי ביקוריה התכופים בבתי חולים.

״את הולכת להרגיש דקירה קטנה, בסדר? עד שהחומר יתחיל לעבוד.״ ניגש אליה ד״ר קלדרון כשבידו המזרק בעל הנוזל השקוף. ״זה חומר ההרדמה, אחרי כמה רגעים את כבר לא תרגישי שם כלום.״ העיניים שלו מחייכות אליה כשלא ניתן לראות את פניו מבעד למסכה הירוקה והוא מותח את האזור ומחדיר את המחט במהירות, מזריק את החומר השקוף בעוד אמי מתפתלת באי נוחות תחת המחט.
״זהו.״ הוא ממלמל ונסוג אחורנית, בעודי מלטפת את שיערה של אמי.
ד״ר קלדרון נעמד לצד אמי עם מחט שונה ודוקר בעדינות את האזור. ״את מרגישה משהו?״ הוא שואל אותה והיא מנידה בראשה לשלילה. ״מצוין, אנחנו מתחילים.״ הוא מכריז ואני מנידה את ראשי כשהוא מגיש את המחט הקטנה אל האחות, מבקש ממנה משהו אחר. אני עוקבת בעיניי אחר האחות שמגישה לו מחט גדולה ועבה וכשהוא מחדיר את המחט אל העור שלה, אני מעדיפה לא להביט במתרחש.
״כל הכבוד, גברת מרקס. עוד קצת.״ אני שומעת אותו מרגיע אותה פעם בכמה רגעים והלב שלי הולם במהירות בחזי, שזה יגמר כבר. ״אני חושב שזה מספיק.״ הוא אומר ואני שומעת את המזרק נחבט בקערת הנחושת שעל העגלה ומסתובבת אל אמי הנינוחה.