Different worlds | גמור

פרק 57 - תוהו ובוהו

תוהו ובוהו

״תנשמי איתי, ליה. פנימה והחוצה.״ אני שומעת את הקול שלו מבעד לחלל העמוק שנפער בתוכי מחדש, מעין תהום אכזרית שהולכת וגדלה. כל אבני הבניין, החומות, הכלים, הכל נשאב אליה ומתפרק. הכל מתרחק. הקול שלו רחוק. העובדה שהוא יושב סנטימטר לידי לא משנה את זה שהוא כל כך רחוק ממני עכשיו בלב. הלב שלי פועם במהירות והתחושה היא שהפעימות לא סדירות.
הכל שב ומערער אותי; דברים שלו הייתי סוגרת אותם אי שם בעבר לא היו חוזרים ורודפים אותי עכשיו.
הרי זאת טעות של מתבגרת מטומטמת, האכזריות של גיל ההתבגרות, מנגנון ההאשמה וההדחקה. והייתי יכולה לסיים את זה עוד אז, להתנצל, לפתור את הדברים, אבל לא.
לא היה לי אומץ, לא היה לי לב להביט לילדה היפהפייה בעיניים הירוקות והנוצצות מדמעות לאחר שהדבקנו את תמונת הפוטושופ המכפישה והמזעזעת על כל לוקר בכל רחבי בית הספר.
הרגשתי שהרסתי אותה ובמקום לעצור את זה, נשאבתי לזה. ואז היא נעלמה, לפחות ככה העדפתי לחשוב. לא רציתי לחשוב בכלל על האפשרות שאי פעם אראה אותה שוב. העדפתי למחוק את התקופה הזאת כאילו מעולם לא התקיימה.
״ליה,״ אני שומעת אותו שוב, אולי בפעם השלישית, קורא בשמי.
אני מתפקסת מעט, מביטה בעיניו, ידיו אוחזות בכתפיי ומטלטלות אותי בחוזקה בניסיון להוציא אותי מהלופ המתמשך אליו אני נכנסת.
אני מוצאת את עצמי אשמה על כל רגע שהסכמתי לעצמי לחשוב שאני מסכנה, קורבן של המציאות, שאני פגועה. הרי זה מגיע לי, מי אני שארחם על עצמי כשבאותם זמנים הבטתי בילדה הזאת במבט שטוף אכזריות למרות שלא עשתה לי דבר.
אני ממשיכה להכאיב לעצמי מבפנים ומבלי שאני שמה לב, מייקל מרים אותי על רגליי.
הוא מעמיד אותי מולו ותומך בי בידיו עד שאני מצליחה לעמוד בכוחות עצמי.
״מה קורה לך?״ קולו המלא בדאגה שוב ממלא את החלל. ואני עומדת מולו מבוישת, מלאת בושה. סיפרתי לו הכל, את הדברים הכי מביכים, כואבים ומחלישים שלי, אבל רק לא את זה.
אפילו מול עצמי אני לא מוכנה להודות בזה.
ועוד לחשוב שהעזתי להבטיח לעצמי שלעולם לא אפגע באנשים כמו שפגעו בי, והרבה אחרי מה שקרה, כי סירבתי להבין שאני בדיוק כמו כולם, אכזרית ופוגענית.
ועכשיו אני עומדת בחדר החשוך וחושבת לעצמי, במה אני שונה מאבא שלי? שפגע בי הכי בעולם, שגרם לי לאבד את כל האמון שאי פעם נתתי בעולם הזה, שגרם לי לאבד תקווה. במה אני שונה? בכלום, פאקינג כלום. כנראה שגועליות עוברת בגנים. ״ליה!״ קולו מחריש את אוזניי ואני סוף כל סוף מצליחה להביט בו באמת.

״ת-תיקח אותי מכאן, בב-בקשה.״ אני מתנשפת מהבכי, קטועה ומפוחדת. אני לא יכולה לראות אותה שוב. הוא סורק את פניי והמשפט הקצר הזה מספיק לו כשהוא לוקח את ידיי בשלו, מושך אותי מהחדר הצדדי. אני מסתנוורת כשהאור החזק מבזיק אל אישוניי והרגליים שלי זזות מעצמן בעודי נגררת אחריו, רק רוצה להגיע אל המיטה שלי ולהתחפר מתחת לשמיכה.