Different worlds | גמור

פרק 39 - מחויבות

מחויבות

אני מתענגת על מגע ידיו המחבקות וקוברת את ראשי בצווארו, הריח שלו הוא בלתי נשכח, אני יכולה להריח אותו ולעולם לא ימאס לי ממנו. איני יכולה להגדיר את הריח שלו ממש, או לפרש אותו, כי הוא ייחודי ואחר, אבל אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת במשה, ״את יודעת ליה? אם המראה לא מי יודע מה, אפשר לעצום עין אחת, אבל אם את לא מתחברת לריח, זה אבוד.״ כך תמיד היה אומר לי בנוגע לגברים, ורק אלוהים יודע כמה שיחות היו לנו עליהם. אבל לשמחתי זאת לא בעיה במקרה שלי, אני כל כך אוהבת את הריח המשכר שלו, ואת המראה שלו? זה בלתי אפשרי שלא לאהוב...
אני נאנחת כשמילותיו החכמות של משה מרצדות בראשי, איך אהבתי את הבחור הזה, אני מתגעגעת אליו כל כך... הוא היה כמו אבא בשבילי ותמיד ידע מה לומר בכל סיטואציה.

״על מה את חושבת?״ אני שומעת את קולו לפתע.

״על מישהו שאני מתגעגעת אליו מאוד.״ אני מתוודה ומתרוממת ממנו, חם לי כל כך ברגע זה שאני חייבת לשתות מים. הוא מתיישב מולי ומביט בי, אצבעותיו מלטפות את שיערי, עוברות אל פניי ונוגעות בשפתיי. אני אוחזת בבקבוק המים שעל השולחן ולוגמת ממנו ארוכות, מתענגת על המים הצוננים שמרווים את גרוני ובזמן הזה, מייקל ממשיך ללטף את הפנים שלי בעדינות, אצבעותיו על עורי מרגישות כל כך טוב, כאילו מצאו את יעודן, אני מקללת את העובדה שאני מרגישה איך אני נדלקת שוב והוא מגחך כשהוא קורא את שפת הגוף שלי, כמו בכל פעם.

״תספרי לי עליו,״ הוא מבקש ונושק לשפתיי, ואני מחייכת לאור בקשתו, שמחה שהוא מתעניין בחיים שלי. כלומר, הוא תמיד התעניין אבל לפעמים הייתי זקוקה לתזכורת הזאת, שאכפת לו מכל מי שאני ולא רק ממה שאני יכולה לתת לו.

״קוראים לו משה, הוא בן ארבעים ומשהו והוא כמו אבא בשבילי, הכרתי אותו כשהיה הבוס הקודם שלי.״ אני מספרת והוא מהנהן, עיניו לא מתנתקות מפניי.

״כשנחזור תוכלי לבקר אותו.״ הוא מנחם אותי ואני מהנהנת בתקווה שזה יקרה, לא הייתי רוצה להשאיר אותו מאחור, הוא אומר המון בשבילי כאדם.

״מה איתך, מייקל? מתי גם אתה תספר לי על האנשים שחשובים לך?״ אני מעזה ושואלת אותו לבסוף, זרועותיי נחות על כתפיו ואצבעותיי נשזרות בשיערו הרך.

״את חשובה לי.״ הוא נוגס באפי ואני מתרחקת ממנו ומביטה בו בשקט.

״אל תתחמק,״ אני מבקשת והוא נאנח בתגובה.

״לא היום.״ הוא אוחז בידיי ומוריד אותן מגופו, ואני מתאכזבת שזוהי תשובתו, הוא עדיין לא נותן בי את מלוא האמון בשביל לספר לי מעט על החיים שלו? זה כל כך הרבה לבקש מבן הזוג שלי? או שאני הרבה זמן לא בתחום הזוגיות בשביל לדעת...?

״למה אתה לא נותן בי אמון שאשמור על סודותייך כמו שאתה שומר על שלי?״ אני שואלת בתסכול ומחבקת את ברכיי לבטני, ״אני מבטיחה שברגע שתספר לי אני אשמח איתך ואכעס איתך, אפילו אבכה איתך עם צריך, אהיה מאחורייך תמיד ואני באמת מבטיחה לא לשפוט אותך.״ אני מחזיקה את ראשי בין ידיי ונושפת את האוויר מריאותיי.
״אני לא יודעת מה אתה מצפה שישתנה, אבל אני מוכנה לתת לך עכשיו את כל מה שאוכל לתת לך אי פעם, אני לא יכולה להבטיח לך יותר ממה שכבר הבטחתי, אז למה זה לא מספיק לך?״ אני מרימה את עיניי ומתמקדת בעיניו, הן סוערות ומבולבלות, אני יכולה לראות את הסערה מתחוללת בהן ברגע זה ממש. הוא נשען על שולחן העבודה ומשפשף את פניו בידיו.