Different worlds | גמור

פרק 12 - שמלה, אוברול וג'קט

שמלה, אוברול וג'קט

אני מתעוררת בבוקר היום שאחרי ומיד מריצה את אירועי אמש בראשי. מה עבר עליי שעשיתי את זה!? למה לעזאזל נישקתי אותו? איך הייתי כל כך תמימה וטיפשה לחשוב שאנשק אותו ושזה יעבור בסדר היום?! איך יכולתי לצפות למשהו אחר? איך הסכמתי לעצמי לקחת את הסיכון לאבד את העבודה שלי ולהשפיל את עצמי בעת ובעונה אחת?!?
אני מתרוממת על רגליי, כבר מבולבלת מכל השאלות ופונה להתארגן לקראת יום העבודה, מתפללת בליבי שלא תהיה ביני לבין מייקל ברינסון שום אינטרקציה. לא היום, לא מחר, ולא בחודש ושבוע הבאים.

*

״היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לליה!״ עומד איתי בפתח חדרי כשעוגת שוקולד בידיו והוא חובש כובע יום הולדת מטופש על ראשו.

״לא היית צריך.״ אני לוקחת את העוגה מידיו, מפנה לו את הדרך להיכנס אל חדרי.

״בטח שכן! יש לך יום הולדת היום!״ הוא צועק בצהלה.

״אל תגזים, זה מבחינתי עוד יום רגיל.״ אני מחייכת אליו.

״תחזרי בך!״ הוא דורש ממני, פוער את עיניו.

״אתה מצחיק אותי,״ אני אומרת בכנות כשאני לוקחת את הכובע מראשו וחובשת אותו על ראשי.

״הוא מחמיא לך.״ הוא צובט את לחיי.

״איתי!״ אני צועקת, אוחזת בלחי הכואבת.

״את כזאת מתוקה כשאת כועסת, קדימה, אנחנו נאחר. נחגוג לך יותר מאוחר.״ הוא מזרז אותי ואני מורידה את הכובע המטופש מראשי, יוצאת מהחדר בעקבותיו.

*

״אני צריכה לספר לך משהו אחר כך.״ אני לוחשת לאוזנו של איתי כשאני נזכרת במאורעות אתמול בעודנו מצטופפים ביחד עם עוד שלושים אנשים ומחכים לדבריה של קיילי. לשמחתי מייקל לא נמצא עכשיו.

״היום מגיע למלון איש עסקים מאוד חשוב שאמור לקיים שיתוף פעולה ביחד עם מר ברינסון.״ היא פותחת את דבריה. ״אני מצפה מכם להיעלם מפני השטח, אף אחד לא אמור לדעת שכולכם עובדים כאן בשביל מר ברינסון.״ היא ממשיכה, ״זאת אומרת שהיום הוא יום חופשי בעבורכם אלא אם כן אגיד אחרת.״ היא מסיימת את דבריה ולחישות צהלה נשמעות מצדדנו.

״תודה לאל.״ נושף איתי לאחר שהתפזרנו.

״יום חופש!״ אני מוחאת את כפות ידיי זו בזו.
סוף כל סוף אוכל ליהנות מאיטליה.

״תסתכלי לשם,״ לוחש לי איתי בעודו מצביע אל עבר הכניסה של המלון. אני מעבירה את עיניי אל קבוצת האנשים הגדולה שנכנסת פנימה בזה הרגע.
בראש הפמלייה עומד מישהו בחליפה כחולה, שיערו בגווני לבן והוא נראה בשנות החמישים לחייו.
אחריו נכנסים כמה גברים גדולים שמתפקדים כשומרי הראש שלו ככל הנראה, ובסוף השיירה נכנס מישהו שמוכר לי להחריד. אני מכווצת את עיני ומתמקדת באותה הדמות המוכרת ולבסוף נופל לי האסימון.