Different worlds | גמור

פרק 67 - ירח דבש

ירח דבש
Song: Tom Odell - Another love

אני גומעת את רוקי כשאני עומדת מול שלוש דלתות לבנות. נמאס לי מהמקום הזה! למה אין פה שלטים כמו שצריך?! אני מביטה בחדר האחרון ומנידה בראשי לשלילה, זה לבטח לא החדר, זהו המשרד שלו.
אני מרגישה איך הלב שלי הולם בחזי כשאני נזכרת באירועים האחרונים מהחדר הזה וכשאני מבינה שאני עומדת באמצע המסדרון יותר מדי זמן, אני משדלת את עצמי לחשוב טוב טוב איזה חדר אני צריכה, כי בפעם האחרונה שהסתמכתי על תחושת הבטן שלי, זה לא נגמר טוב...
אני מנערת את ראשי ומבלי לחשוב יותר מדי לוחצת את הידית בדלת האמצעית, פותחת חדר רחב שבמרכזו שולחן ארוך, לצידו עשרה כיסאות שעליהם ישובים עשרה אנשים בחליפות ובקצה... מייקל ברינסון בכבודו ובעצמו.
אני ממלמלת סליחה, בורחת מהעיניים השחורות שננעצות בי וסוגרת את הדלת במהירות.
אני חובטת ממש פיזית את ידי במצחי כשאני מבינה שנכנסתי ברוב טיפשותי אל חדר הישיבות ונכנסת אל החדר השני, שמחה לגלות שהוא ריק מאדם.
אין לי סבלנות להתמודד עם אנשים, אני רק רוצה לקחת את המעטפה וללכת. אני מתחילה לפתוח את המגירות הרבות ותחושת התסכול עוטפת אותי כשאני הולכת לאיבוד בין כל הניירת.
במחשבה שניה... איפה לעזאזל האדם הארור שצריך להיות כאן ולעזור לי?!

אני ממשיכה לחפש במגירות הרבות ולבסוף מגיעה לאות של השם שלי, מדפדפת בין המעטפות ושולפת את הנכונה. תודה לאל... אני נושפת את האוויר מריאותיי בהקלה והדלת שנפתחת מאחוריי לפתע, גורמת לי לקפוא במקומי. אני לא מעזה להביט לאחור כשאני מרגישה את נוכחותו בחדר ונשימתי נעתקת.
אני אזהה את הריח הזה גם מהקצה השני של העולם.

הדלת נסגרת ואני מצליחה לשמוע את הנעליים שלו בכל צעד שהוא עושה... לעברי.

זוזי!

תת המודע שלי צורח בראשי אך הרגליים שלי נטועות במקומי, אני לא מצליחה לזוז אפילו מילימטר. רעש הצעדים נפסק ואני ממש יכולה להרגיש אותו מאחוריי, אפילו שומעת את נשימותיו מפעם לפעם.
אני נלחמת בעצמי מול הריח האלוהי שלו, שחודר אל אפי וכשאצבעותיו נוגעות בעדינות באגני אני מתפקסת במהרה ומסתובבת בחדות, נסוגה אחורנית.

אני נשענת על שידת המגירות שמאחוריי ומנסה לשמר כמה שיותר מרחק ממנו. העיניים שלו סורקות כל מילימטר בגופי, עד שהן מגיעות לעיניי. אני מנסה לברוח ממבטו אך העיניים שלי מסרבות להתיק עצמן מהגבר אליו כל כך התגעגעתי.
״רזית.״ הקול שלו נשמע בחלל ואני מכווצת את גבותיי, נלחמת בצמרמורת הקטנה שחולפת בגופי למשמע קולו מזה כמה ימים שהרגישו כמו נצח.
אני מכווצת את עיניי ומתיקה את עיניי משלו סוף כל סוף. ״רזית״? זה כל מה שיש לו להגיד לי עכשיו?

״מה אתה רוצה?״ אני מחזירה את עיניי לשלו כשאני נזכרת בתמונות שראיתי בטלוויזיה אתמול, באשפוז שלי בבית החולים ובתחושה החרא שאופפת אותי מאז שנפרדנו.