Different worlds | גמור

פרק 35 - שמיים אפלים

שמיים אפלים

הבטן שלי מתהפכת כשאני בדרכי אל חדרו של מייקל, אצבעותיי מתופפות בעצבנות על מעקה הכסף ועיניי בוהות בצג בציפייה למספר שתיים עשרה. לבסוף המעלית מגיעה לקומה הארורה ואני יוצאת באיטיות אל המסדרון, נושמת עמוק ומכינה את עצמי אל הריב הבא. ברור לי שזה לא יעבור חלק, ורק אלוהים יודע על כמה דברים יש לנו עוד לדבר ולהלבין בינינו. אני לא אופתע לשמוע מילים קשות, פוגעניות ואפילו גסות כלפיי, אך אני בהחלט צריכה למגן את עצמי נפשית קודם לכן.

איני מוכנה להגיע למצב בו אני מתפרקת מולו, זה מספיק מביך להישאר חסרת מילים כשהוא רומס אותי במילותיו. זה מעט פתטי לומר אך זה קרה לי ולא פעם אחת, וכל זה בגלל יוסר הניסיון והביטחון שלי מול גברים, ובעיקר מולו. אני שונסת מותניים ומשתדלת לחשוב חיובי, אענה הפעם, לא אפחד לפגוע בנקודות רגישות אם יהיה צורך, כי הוא לא מהסס לעשות זאת נגדי, ולפעמים אין ברירה אלא להחזיר באותה הדרך. אני מתביישת מכמה שאני מביכה, אפילו במחשבות שלי, אבל אין ברירה. מייקל ברינסון שונה מכל גבר אחר בעולם, אם זה בחזותו, ביופיו, בחכמתו, בשליטתו וגם במילותיו. ההתייחסות כלפיו היא אחרת גם במובן הטוב וגם במובן הרע, ואת זה אני אומרת ממקום של מישהי שחוותה ממנו דבר או שניים, אוי אלוהים, הנה שוב אני נשמעת כמו אישה חלשה. אבל מה אוכל לעשות? הרי אני יודעת למה הוא מסוגל, וכמה אני פגיעה מולו, שכל היערכות מוקדמת היא מוצדקת. זה אולי נראה מעט מוזר, ואפילו משוגע שאישה עומדת בפתח הקומה כבר חמש דקות וממלמלת לעצמה מילות חיזוק, אבל כשיבינו שמדובר בו, אני בטוחה שיהנהנו אליי בתמיכה והבנה. הרי לאיש הזה אין רסן, והוא משתק, אם זה במבט, במילה, או במגע. במיוחד אותי, שנפלתי לרגליו כמו רבות מן הנשים בסביבה, ככה שבמקרה שלי, הכל מובן.

אם אנשים יכלו לשמוע אותי, הם בטח היו שואלים אותי למה הכנסתי את עצמי, ולמה אני לא בורחת כל עוד אני יכולה, אבל אני כלואה על ידי הרגשות שלי, ואת זה שום דבר לא יוכל לקחת ממני, גם לא הוא. ״היי, אריק.״ אני ממלמלת בפתח החדר והוא בקושי מפנה אליי מבט, אני בולעת את העלבון שנגרם כתוצאה מההתעלמות המובהקת שלו ממני אך נושפת בהבנה כשאני נזכרת עם מה הוא מתמודד. השומר השני והשקט שולח את ידו ופותח בפניי את הדלת, אני מהנהנת לעברו לאות תודה ונכנסת אל החדר. החדר חשוך, ומעט קר, אבל הרעידות שלי הן לא מהקור. זהו זה, עכשיו זה קורה. אני נשמעת כמו חיילת קרב לפני מלחמה, אבל זה לא רחוק מהמצב שלי לצערי, אני בטוחה.
״מייקל?״ קולי מהדהד בחשיכה. דממה שוררת, אך אור קטן בוקע מן החדר הצדדי, דה ז'ה וו מכה במוחי כשאני נזכרת בפעם האחרונה שזה קרה, החלל חשוך, החדר המואר... זה לא הזיכרון הטוב ביותר שלי מהחדר ההוא. אני מתקדמת באיטיות אל החדר, פוגשת במייקל שוכב על המיטה הרחבה. ״רצית שאגיע? אז הנה אני כאן.״ אני מרגישה את הדופק שלי דרך הבטן ובכל זאת לא מופתעת, הדופק שלי מורגש בכל רחבי גופי ברגע זה.