Different worlds | גמור

פרק 32 - מסדרון לבן ואינסופי

מסדרון לבן ואינסופי

**סוף סוף פרק חדש!! בבקשה מכן תקראו את ההודעה למטה, זה חשוב❤ קריאה מהנה!**

הבוקר שאחרי הוא הדבר המוזר מכל, חיוך רחב פרוש על שפתיי כשהזיכרון המתוק של אתמול מבצבץ במוחי ואני נרגשת בדרכי אל חדרו של מייקל. שומרי הראש הנכבדים מנידים בראשם לשלום ופותחים בפניי את הדלת. אני נכנסת אל החדר המוכר כשניצוצות חדי קרן וכוכבים נשארים אחריי במסדרון, מעולם לא שמחתי כל כך, הערב של אתמול היה מדהים ואני סוף כל סוף לא צריכה להתכחש לצורך הבלתי נשלט שלי להיות איתו, כמו של כל אחת, אני מניחה... אבל זה לא משנה את העובדה שאני זאת שהייתה איתו אתמול בחדר, חבוקה בין זרועותיו הגבריות כששפתיו החמות והעבות מנשקות כל חלק בגופי.
אני מרגישה איך צבע לחיי מתחלף לאדום כשפלאשבק מאתמול עולה בזכרוני.

זרועותיו נשלחות אל קצוות חולצתי ואני מעט נרתעת, ״מה יש?״ הוא מכחכך בגרונו ואני מביטה בו במבוכה, אני מרגישה מעט חדשה בכל הדברים הקורים רק בחדרי חדרים, ולכן אני מוצאת את עצמי מעט חוששת מהבאות. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לתפקד, כל הפעמים בהם שכבתי בחיי היו נטו לשחרור וניתוק מהמציאות הארורה אך אף אחד מהמקרים לא נעשה בידי אהבה, ועכשיו, כשהגבר בו התאהבתי מהרגע הראשון שמבטו נלכד עם שלי מנסה להפשיט את בגדיי מגופי, אני נלחמת ברצון העז שלי לאשר לו לעשות את זה. אין דבר אחר שהייתי רוצה לעשות איתו יותר, אבל איני יכולה להתכחש לקול הקטן הזה שמזכיר לי מול מי אני נמצאת, את העובדה שעד היום הוא מצא באישה רק את הגוף שלה, השתמש בה לצורכי סקס והנאה וכשנמאס לו הוא העיף אותה לכל הרוחות, ככה שבסופו של יום אני מוצאת את עצמי נלחמת בקול הארור שמעורר את פחדיי שוב ושוב שמא הוא רק מנסה לקחת ממני את מבוקשו ולעזוב אותי לבדי. אני לא חושבת שאוכל לעמוד בדבר כזה, לא אחרי כל מה שקרה בינינו.

״אני לא מוכנה עדיין.״ אני פולטת והוא זוקר גבתו.

״את בתולה?״ הוא מגחך ואני ממהרת לשלול את דבריו.

״מה פתאום! אני פשוט... לא עשיתי את זה מזמן ואני רוצה שנקח את הדברים לאט יותר.״ אני מתרצת כשדבריי ספק אמת ספק שקר. אני מביטה בו נושם עמוקות, מעריכה את זה העובדה שהוא מתאמץ בשבילי. אני שונאת להודות בזה אך אני יודעת שזה לא קל לו, וזה לא שאני תומכת בעובדה שגברים חושבים על סקס במרבית הזמן.

״בסדר.״ הוא נושף ואני מתרככת בין ידיו. בעודי אוזרת אומץ אני מטפסת על גופו, נושקת לשפתיו בעדינות. מבטו החודרני ננעץ בעיניי ואני שוב מוצאת את עצמי מרגישה מובכת תחת מבטו, הוא מחייך חצי חיוך ומטיח את שפתיו על שלי באגרסיביות המוכרת, אני מביאה את העדינות והוא את התשוקה, ולעזאזל עם העובדה שביחד זה עילאי.

אני נושכת את שפתיי כשאני מרחפת בזיכרון המתוק וכשאצבעותיי נוגעות בצלחת החמה אני נאנקת בכאב וחוזרת למציאות. לעזאזל, זה לוהט. אני מכניסה את אצבעי לפי במטרה להרגיע את החום בעודי ממשיכה לסדר את הצלחות על השולחן. מתיישרת בגאווה, אני מביטה בשולחן הארוך והמסודר, רק מחכה שיסעדו עליו.
עיניי סורקות את החדר ואין שום זכר למייקל, אני מביטה בשעון והשעה כבר מאוחרת.
הוא ער, אני בטוחה. ״מייקל?״ קולי נשמע בחדר אך אין מענה. אני מושכת בכתפיי שאני נזכרת שמדובר באדם העסוק ביותר עלי האדמות ונאנחת בעצב כשאני מתארת לעצמי שאף אחד לא יאכל את האוכל הזה בקרוב. חבל על הטרחה של איתי... אני אומרת בליבי ונעצבת אפילו יותר כשאני נזכרת במצב העגום אליו נקלענו, והכל באשמתי. אני נאנחת, מעבירה מבט אחרון על השולחן הבודד ומסתובבת על עקביי אל היציאה.