Different worlds | גמור

פרק 106 - דיוק

דיוק
Song: כל הכוכבים

בין כל כך הרבה אבדות ומוות האופף אותנו לאחרונה, החיים שמתווצרים בתוכי הם שינוי מרענן. אני לא יכולה להפסיק לתהות האם זוהי מתנה שאמא שלי שלחה אלינו, ובוחרת לקבל את זה כך, כדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי.

״לעזאזל איתי, מייקל, אני שתיתי כל כך הרבה באותו ערב.״ אני נזכרת לפתע, והחרדה עוטפת אותי.
אני מביטה במייקל, מצליחה להבחין בו נלחם בין הכעס על חוסר האחריות שלי לבין ההבנה שלא יכולתי לדעת מראש. למרבה המזל הוא בוחר בהבנה.

״תרגעי, אקח אותך לרופא היום ונברר הכל. את בשלב מוקדם, הוא בקושי בגודל אפון.״ הוא מרגיע אותי, ואני מהנהנת. ארגע רק כשהרופא יאשר שהכל בסדר. ״זה לפחות מסביר את ההשמנה שאת מתלוננת עליה כל הזמן.״ הוא מחייך, ואני מכה את זרועו.

״היי! רק לי מותר להגיד שאני שמנה.״ אני משלבת את זרועותיי בכעס מדומה.

״סתם צוחק, את אפילו יותר סקסית ממה שהיית קודם.״ ידיו סוחטות את אגני מבעד לבגדיי, ואני המומה מכך שאפילו מהדבר הקטן הזה מפשעתי מתעוררת לחיים.
הוא מצית בי כל כך הרבה רגשות בפשטות שזה מדהים.

״שמעתי שבהיריון אתן יותר חרמניות, זה נכון?״ הוא מביט בי בשובבות, ואני צוחקת, גברים...

״איתך אני תמיד חרמנית, עם היריון ובלי.״ אני משחקת במשחק שלו, וידיי מלטפות את שרירי הזרוע שלו מבין חולצתו.

״את מותחת פה גבולות, תזהרי שלא אקח אותך כאן, על רצפת המקלחת.״ הוא מאיים, ואני לא בטוחה שזה מפחיד אותי במיוחד.

״הייתי מעדיפה במקלחת עצמה.״ אני נושכת את שפתיי, והוא מצמיד את גופי לשלו, טורף את שפתיי בנשיקה מעמיקה.

*

״לעזאזל, אחות. זה נכון?!״ הקול של איתי צווחני בתוך אוזני מבעד לטלפון.

״אוף, גם אתה שמעת? אלוהים, צאו לי מהרחם!״ אני נאנחת, ומבטו של מייקל מופנה אליי מהדרך, הבעת פניו מראה לי כי גם הוא לא מרוצה מהעניין, ושבכל זאת מישהו ישלם על כך.
״אבל כן, זה נכון. עשיתי עכשיו בדיקה, מייקל בדיוק לוקח אותי לרופא.״ אני מספרת לו לבסוף, והוא מאבד את זה מבעד לנייד.

״אההה!! אני לא מאמין!״ הוא צורח. ״בועז! זה נכון! אני אהיה דוד!״ הוא פשוט לא מרחם על האוזניים שלי, אבל אני לא יכולה שלא לחייך.
״תמסרי לאלפא שיוריד אותך אצלנו אחרי הרופא, וזאת פקודה!״ הוא מאיים, ואני צוחקת ופונה להביט במייקל, שמגניב אליי מבט לא מרוצה. אלוהים, אני כבר רואה איך הוא הולך להיות אפילו יותר קרצייה ודאגני ממה שהיה קודם. אני צריכה להתכונן לכך.

״מה אכפת לך?״ אני לוחשת, לוחצת על כפתור ההשתק.
״גם ככה אתה צריך לסדר כמה דברים, לא?״ אני משרבבת את שפתיי. אני לא באמת צריכה אישור ממנו כדי ללכת, אבל אני רואה כמה הוא מסתייג מכך ולא הייתי מרגישה שלמה ללכת כשאני יודעת שהוא ממש לא רוצה בכך.