Different worlds | גמור

פרק 87 - נקודת ההתחלה

נקודת ההתחלה
Song: Demons - Imagine
Dragons.

אני מכסה את אימי היטב ומדליקה את מכשיר המוניטור לתינוקות שקניתי בשביל שאוכל להיות בבקרה על מצבה גם מהאחוזה.
אני סוגרת את התריס, בשביל שאור היום האפרפר לא יפריע לה לישון, ומגחכת בסרקזם על מצבנו העגום.
אני מחזיקה את דמעותיי בפנים בכוח ותכף כוחי אוזל, יוצאת בשקט מחדרה וסוגרת את הדלת אחריי.
דמעה אחת חומקת על לחיי, והנה מגיעה השניה, אני ממהרת לצאת מהבית, לפני שאתפרק בבכי מכוער וקולני.
אני נועלת את הבית וממהרת אל הכניסה האחורית, כל מה שאני צריכה כרגע זה לבכות על מר גורלי במיטה שלנו ולאסוף את שאריות חלקיקי הריח שמייקל הותיר על המיטה. מה לא הייתי נותנת בשביל החיבוק שלו עכשיו, אף על פי שאני פשוט רוצה להרוג אותו.
אני חולפת על פני הסלון בזריזות, נרגעת כששרה לא בסביבה ומגיעה אל החדר, סוגרת את הדלת אחריי ומתפרקת על המיטה.
קולות חלושים של בכי נפלטים מבין שפתיי ונשימותיי מהירות. כל הגוף שלי כואב ושורף, זועק למנוחה, זועק לפורקן. כל המתח שנאגר בתוכי מתפרק החוצה בצורת דמעות וצווחות קולניות של ייאוש.
הבטן שלי כואבת כשהיא מתנפחת ומתכווצת בין נשימה לנשימה לא אפקטיבית. החזה שלי שורף מחוסר באוויר ואני מתייפחת בפאניקה. הידיים שלי נאחזות בשמיכה בחוזקה כשהעיניים שלי יוצאות מחוריהן, אני לא מצליחה לנשום.
תרגעי. תת המודע שלי מנסה להחזיר אותי אל קו השפיות אך החמצן עדיין חסר בריאותיי. גרוני נשרט וצורב מהצווחות המכוערות שאני פולטת, ודלת החדר נפתחת לפתע. שרה עומדת בפתח החדר ומבט מזועזע על פניה. היא ניגשת אליי במהירות ואני מצליחה לזהות את דמותה בקושי כשהעיניים שלי שורפות וסגורות למחציתן.

״ליה, מתוקה שלי, תנשמי.״ ידיה הרכות עוטפות את גופי ואני ממשיכה להתפרק ביניהן. ״תשאפי, ותנשפי.״ קולה העדין נשמע ואני לא מצליחה לצאת מהלופ שלי. זעקות של כאב משוגרות מבין שפתיי והעיניים הדואגות של שרה נחרטות במוחי. אני מבעיתה אותה, מבטה רווי אימה.

״אני מתקשרת לאמבולנס.״ קולה מלא בפאניקה וידי הרועדת אוחזת בה ומונעת ממנה לזוז.
אני חייבת להירגע. הנשימות שלי הופכות סדירות יותר ופעימות כאב הולמות ברקותיי.

״בדיוק, ליה, הרגעי, מתוקה שלי.״ ידה חופנת את פניי הלחות והיא נעה בתנועות מרגיעות, כפי שמטלטלים תינוק.
״ששש...״ היא לוחשת, ואני מצליחה אט אט להירגע. זהו בהחלט אחד התקפי החרדה הכי אלימים שהיו לי.

״סליחה,״ אני מתייפחת בשקט, לא התכוונתי להפחיד אותה ככה, היא לא הייתה אמורה לראות את זה.

״אל תדברי שטויות, התעסקי בלנוח.״ היא מרגיעה אותי ואני מתנשפת בעדינות, החזה שלי פחות שורף ואני מרגישה איך פעימות ליבי מאטות.
״יופי... מתוקה, את מצליחה.״ היא מחזקת אותי והדמעות עדיין זולגות על פניי. זהו אחד המצבים הכי מביכים ורגישים שלי, לא רציתי שמישהו יראה אותי כך.