Different worlds | גמור

פרק 76 - הזמן שלנו

הזמן שלנו

אני יושבת על ספת העור בביתו של מייקל, כוססת את העור סביב ציפורניי במתח ומנסה לעכל במוחי את מה שפגשתי בבית. הפנים החיוורות של אימי קופצות אל ראשי וההבעה המאוכזבת שלה מעוררת בי חלחלה.

״איפה היית?״ קולה קר כקרח, והיא מביטה בי בחוסר רגש, כמו פעם...

״אצל מייקל.״ אני גומעת את רוקי, האווירה מתוחה ומביכה.

״או.״ היא מסיטה את עיניה ממני, והבטן שלי מתכווצת פנימה. ״את כועסת עליי?״ הקול שלה נשמע לפתע, ואני עדיין מביטה בפרופיל העדין שלה, כשהיא מסרבת להביט בי.

״אני לא יודעת.״ אני עונה בכנות, קשה לי לכעוס עליה, כל מה שהיא עוברת... איך אני יכולה לצפות ממנה להתנהג בשלמות? ומצד שני... גם אני עוברת את כל זה, עושה את המיטב בשביל לתמוך בה ובמקום חיוך או חיבוק מנחם ממנה, אני מקבלת סטירה מצלצלת, ככה שכל המאמץ שלי יורד לטימיון.

״אני מצטערת.״ היא שבה להביט בי ואני גומעת את רוקי. ״אני כל כך גאה בך, ליה. ומעריכה אותך יותר ממה שאת חושבת על איך שאת מתמודדת ביחד איתי עם כל זה.״ העיניים שלה משדרות כנות טהורה, ואני כל כך מנסה להאמין לה. ״אני מפחדת, בשיא הכנות, אני לא מרגישה שהגיע הזמן שלי ללכת.״ העיניים שלה מרצדות, ולפתע המחשבה על כך גורמת לאוזניים שלי לצלצל. גם אני לא מוכנה לזה.

״אל תדברי ככה, אמא.״ אני מבקשת, והלב שלי יוצא אליה. נשארה לנו דרך ארוכה ביחד, ולחשוב שיכול להיות רגע שבו היא תותיר אותי לבד בעולם...

״זאת אפשרות...״ היא נאנחת בכבדות, והמועקה על ליבי כל כך מכבידה עליי. ״ביום שני יש לי טיפול ראשון...״ היא אומרת, ואני פוערת את עיניי. ״התקשרה אליי אחות, היא הסבירה לי את התהליך בקצרה, הרופא ישלים את מה שהיה חסר, אבל מתחילים בשני.״ היא מחבקת את עצמה, ואני לא יכולה להישאר אדישה, אני קמה ממקומי ועוטפת אותה בזרועותיי.

״אנחנו נעבור את זה, אני אלווה אותך בהכל.״ אני מרגיעה אותה, וכשהחולצה שלי נרטבת מעט, הלב שלי נמחץ. העיניים שלי הופכות מטושטשות, ושתינו מתייפחות בשקט, פורקות. ״אמא.״ אני מושכת באפי, ומביטה אל התקרה. ״מייקל הציע לי לעבור לגור איתו.״ אני מספרת לה והיא נסוגה אחורנית ומביטה בי בפליאה.

״באמת?״ היא מעלה חיוך רחב על שפתיה, ומנגבת את לחייה במהירות, עיניה עדיין אדומות.

״הוא מתעקש. והוא גם דאג לך ליחידת דיור, לידנו.״ אני מחייכת חיוך דק, וקשה לי להתכחש להתרגשות הקטנה שמתווצרת בליבי, אך כשאני נזכרת בשיחה שעוד צפויה לי הערב, אני ממהרת להנמיך ציפיות. ״מה את אומרת?״ אני מביטה בה במעט חשש, כשהיא שותקת.