Different worlds | גמור

פרק 10 - אותן זוג עיניים

אותן זוג עיניים
Song: Robin Schulz - OK

״את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?״ שואל איתי בפעם המאה להיום.

״אני בטוחה, איתי, אני רוצה להתאוורר קצת.״ אני מסבירה לו שוב, מביטה בבואתי שבמראה, השמלה הכחולה מחמיאה לי.

״אני לא מבין אותך,״ הוא ממלמל בעודו רוכס את שמלתי.

״אתה לא יכול להבין.״ אני ממלמלת גם כן, כשהכעס מטפס במעלה גופי.

״לא במובן הזה, ליה.״ הוא נושף ואני מסתובבת אליו. ״אני פשוט חושב שבמקומך הייתי מעדיף להיות קצת עם עצמי...״ הוא מנסה להסביר.

״אבל אתה לא במקומי.״ קולי מעט תוקפני והוא נרתע, על פניו הבעה מופתעת. הוא לא רגיל לראות אותי כך. ״תסלח לי... אני רק רוצה ללכת ולשכוח מזה קצת.״ אני חוזרת בי, ובתוך תוכי אני יכולה לשמוע את עצמי מגחכת. לשכוח מזה, באמת... זה רודף אותי.

״מה שתרצי.״ הוא נכנע לדבריי ואני שולחת אליו מבט מוקיר תודה.

״שנלך?״ אני מותחת את שפתיי לחיוך צר, מעבירה את הנושא במהרה.

״נלך.״ הוא מאשר את דבריי, משלב את ידי בידו. ואנחנו יוצאים מהחדר.

*

״וואו! תסתכלי על זה, זה עוד יותר מפואר מהפעם שעברה.״ פוער איתי את עיניו בעודנו יוצאים מהרכב השחור אל מול בניין רחב ומואר.

״איזו פעם שעברה?״ אני מגחכת, היו יותר מדי פעמים כאלה. הוא מגחך אליי בחזרה ואנחנו נעים כקבוצה פנימה. כולנו צועדים על השטיח האדום שנפרש בכניסה, נבלעים בין האנשים הרבים שעומדים בצדדיו. שטיח אדום? הו לעזאזל, זה כל כך, כל כך פלצני.

״תסתכלי!״ צועק איתי, מצביע על התקרה הגבוהה עליה מצוי פסיפס שנעשה בידיו של אמן מפורסם שחתימתו המוכרת תופסת את עיניי באחת מפינות התקרה. זה כל כך... מרהיב. אני לא יכולה לתאר כמה שזה יפה.
ויקר...
אני ממשיכה להתקדם פנימה, נפעמת מהיופי ומהאומנות שתופסת את מקומה על הקירות אך לא עוברת שנייה וכבר המחשבות על אימי תופסות את מקומן בראשי. שנייה אחת שאני לא יכולה לשכוח מזה, זה מדהים. אני מנסה להדחיק את מחשבותיי אך לא יכולה להתעלם מהעצב הנוראי שתוקף אותי רק מעצם המחשבה על כך שהיא שם, בין שמיכות הטורקיז, לבושה בכותונת של בית חולים ואוכלת את הג׳לי האדום והמגעיל שמגישים שם לגמרי לבדה. בעוד שאני כאן, במקום יוקרתי ומרהיב מלא באנשים מוכרים ועשירים שכל עגיל שעונדות הנשים על אוזנן יכול לקנות את כל בית החולים כולו. לעזאזל איתי, לא הייתי צריכה לבוא הנה. זה לגמרי שגוי. לא הייתי צריכה לעזוב אותה בכלל, אני כזאת ילדה נוראית.
ועוד היו לי טענות אליה...
אולי זה עוד לא מאוחר, אולי אני עוד יכולה לחזור אל המלון ולהתקשר אליה מבלי שזה יהיה בולט מדי. אני מסתובבת לאחור במטרה להגיע ליציאה אך היציאה הרבה יותר רחוקה ממה שחשבתי, ומסביבי אנשים רבים מהצוות שבטח יקלטו אותי לבסוף. אני לא יכולה לעזוב סתם ככה. אני מסתובבת בחזרה ונאנחת כשלפתע הבזק של עיניים מוכרות פוגע בי. אני מנסה לחפש בעיניי את אותן זוג עיניים אך לא מצליחה להבחין בהן מסביבי, עד לאותו הרגע שאני מבינה שזוג העיניים האלה שייכות למר ברינסון בכבודו ובעצמו. אני מתמקדת בפניו כשהבעת חוסר שביעות רצון טבועה בהן. הוא מהדק את לסתו ומניד בראשו בכעס.
הוא הבהיר לי, לא להגיע לכאן הערב, וסירבתי להקשיב. לכן אצטרך לשאת בתוצאות. ולעזאזל... על פי העיניים השחורות שנעוצות בי ברגע זה ממש, אלו תוצאות קשות במיוחד. זיעה קרה מצטברת על מצחי ואני מיד שולחת את ידי, מעלימה כל זכר אליה. עיניי עדיין נעוצות במייקל, עוקבות אחר כל פעולה שלו, הוא לוחץ את ידיו של איש רחב כתפיים לבוש בחליפה שחורה ועניבה אדומה, כשעל פניו טבוע הפרצוף ה״עסקי״ שלו. כשעיניי מסרבות להתיק עצמן ממנו אני קולטת לפתע שהוא מתקדם לעברי. אני ממהרת לצאת מההלם בו שכנתי ומחפשת מקום למנוסה.
החלל מתמלא באנשים יותר ויותר ובכל מקום אליו יכולתי לברוח חוסמים אנשים את הדרך, אין לי ברירה אלא להיתפס על ידיו.
כשמבטי סורק את החלל בשנית בתקווה למצוא בכל זאת איזשהו נתיב בריחה אני יכולה להרגיש את נשימותיו על עורפי. עיניי נעצמות בחוזקה ואני מסתובבת אליו בלית ברירה.
כשעיניי מתנגשות בעיניו אני גומעת את רוקי בכבדות. הוא זועם - עליי.
לעזאזל איתי, למה לא יכולתי להישאר בחדר שלי למען השם? למה הייתי חייבת להפר את דרישותיו? אף על פי שאין לו שום זכות לדרוש ממני דברים כאלה... גם אני וגם את יודעים שיש לו הזכות. תת המודע שלי מזלזל בי ואני מחליטה להתעלם ממנו, כמו שהתעלמתי מכאב הבטן שהרגשתי כשיצאתי מהחדר מוקדם יותר.