Different worlds | גמור

פרק 27 - מאיה

מאיה

״אני מקווה שלא תשובי לביקור.״ קורצת לי הרופאה הנחמדה העונה לשם מאיה וממהרת לצאת מן החדר כשהיא אוחזת בתיק הרפואי שפתחה לי.

״נחמד שהיא יודעת עברית.״ אני מחייכת אל איתי כשאנו מתקדמים בשתיקה מביכה אל הרכב. מר ברינסון צועד בצעדים מהירים לפנינו בשעה שאני לא יכולה להתעלם מהשינוי הקיצוני של מצב רוחו, זה לא חדש לי, אומנם, אבל מעניין אותי מה גרם לכך הפעם. לא שאדע אי פעם... הוא הרי לא מספר לי כלום ושום דבר, בניגוד אליי... שברוב טיפשותי סיפרתי לו את סיפור חיי מבלי להניד עפעף. ״ת-תודה.״ אני ממלמלת לעברו כשהוא יוצא מהלימוזינה בפתח המלון, ומתעלם ממני בעודו נעלם בין הדלתות המפוארות כאשר חמשת שומרי ראשו מתאמצים לצמצם את הפער.

״מה קרה לו?״ אני שומעת את קיילי תוהה, אני מסכימה איתה הפעם, הוא אולי דו קוטבי אבל הפעם זה אחרת... אני מרגישה את זה. קיילי ממהרת להיכנס בעקבותיו כשאני ואיתי נשארים לעוד כמה רגעים בחוץ ושואפים את האוויר הצח.

״קדימה, בואי ניכנס, את תתקררי.״ פונה אליי איתי כשבעיניו נשקפת דאגה,

״כן, כדאי, אני גם חייבת לשירותים.״ אני מאשרת את דבריו בחיוך חם ואנחנו נכנסים אל הלובי החמים ומתקדמים אל המעליות.

*

המים הרותחים מכים בגופי ועיניי נעצמות בעונג, אין תחושה מדהימה יותר ממקלחת רותחת אחרי הקור הבלתי נסבל כשהשמלה הרטובה נצמדה אל גופי. ראשי נודד אל המחשבות עליו במהירות, ואני שבה ותוהה מה גרם לו להתהפך. אני מנסה להילחם בכיוון אליו אני חותרת אך לצערי אני מגלה שאני נחושה בדעתי לדבר איתו... שוב.
אני אלך אליו, אשב רחוק ממנו ולא משנה כמה יתקרב אני אתרחק ולא אתן לו להתקרב אליי והפעם אני רצינית. אני רוצה שהוא יפתח אליי, אם לא בתור בן זוג אז בתור חבר. אני יודעת שאני נשמעת כמו סמרטוט רצפה, עם איך שהוא מורח אותי ללא בושה, אבל אני לא מתכוונת לוותר עליו, אם לא נהיה בני זוג, אז נהיה חברים לעבודה. הגעתי למסקנה שקשה לי להישמר רחוקה ממנו, להתעלם ממנו, ושלשבת ולכעוס על עצמי על כך לא יגרום לי לעבור הלאה. אני מכירה את עצמי, ואם אתחבר אליו בדרך אחרת סביר להניח שאצליח להכיר בו כשחבר ולא כבן זוג. זה יהיה קשה, וברגע זה, זה אפילו נראה לי כמעט ובלתי אפשרי. אבל אני נחושה בדעתי להצליח ולעבור הלאה, מבלי הצורך בהכחשה.

אני מסרקת את שיערי הרטוב ומנסה להתעלם מבטני שמתהפכת שוב ושוב. אני מתוחה ולחוצה, בעיקר כי אני מפחדת שהיום הזה יהיה כמו השאר, שנעשה את אותו סיבוב מייגע של שלוש מאות שישים מעלות ולא נתקדם לשום מקום. הוא אולי משיג את מבוקשו, וגם אני... באותו רגע אחד של חולשה, אבל מיד לאחר שאני יוצאת מהחדר שלו אני מתמלאת בושה ותחושת ניצול - צוחקת על עצמי על כך שאישרתי לו לעשות את זה מבלי להתחרט. ואני אגרום לזה להשתנות, אני אגרום לו לדבר איתי, להיפתח בפניי... וככה המסתורין הזה שלו, שמושך אותי בצורה לא הגיונית יפוג ואוכל סוף כל סוף להמשיך הלאה. אני בטוחה בזה, זה הריגוש במגע שלי ושלו, של הגבר העוצמתי והמסתורי שאף אחד לא יודע עליו דבר, איך שיפתח בפניי, זה יגמר סופית.