Different worlds | גמור

פרק 34 - משבר?

משבר?

״מה זה אומר? שאני אצטרך לעבוד בקומה החמש עשרה?״ אני שואלת והוא מביט בי בחיוך ומהנהן.

״כשנחזור לישראל, אני אארגן לך שם משרד.״ הוא מחייך אליי ואני מרגישה שאני נמסה מבפנים.

״אבל אני חייבת להודות שאין לי כישורים.״ אני מוסיפה ומגחכת והוא מצקצק בלשונו ומתקדם אליי.

״את, זה כל מה שצריך.״ הוא מרחף עם אגודלו על לחיי ואני מוקסמת ממגעו, שוב.

״ומה עם קיילי? אני באמת מרגישה עם זה לא בנוח.״ אני משפילה את ראשי אל אצבעותיי, לא מגיע לי לקבל יחס מיוחד, במיוחד לא על חשבון אחרים.

״גם ככה זמנה עבר, אבל אל תדאגי היא תחליף אותך בתור מלצרית.״ הוא אומר ברוגע ואני פוערת את עיניי.

״זה כבר מעבר לגבול ההשפלה שמגיע לה לשאת, מייקל, לא רק שאתה מחליף אותה במלצרית אתה גם הופך אותה למלצרית?!״ אני זועמת.

״אני לא יודע אם להתייחס ללב הטוב שלך או לצעקות הבלתי נסבלות שלך.״ הוא עונה ואני מביטה בו בכעס.

״אני לא מחבבת אותה, מייקל. זה די נראה לעין, וזה הדדי, תאמין לי. אבל איני מוכנה לעשות לה דבר כזה.״ אני עומדת מאחורי דבריי הפעם. ״הרי שנינו יודעים שאם לא הייתי במעמד הזה זה לא היה קורה.״ אני מזכירה לו והוא מגלגל את עיניו בחוסר סבלנות. ״תראה, אני באמת מעריכה את ההשתדלות שלך, וזה מקסים. באמת.״ אני מתקרבת אליו שוב, הפעם תורי ללטף את פניי. ״אבל אני בסדר עם העבודה שלי, אני השלמתי עם איתי ו-״

״-מתי השלמתם?״ הוא קוטע אותי ואני נאנחת בעודי נזכרת שבכלל לא סיפרתי לו על כך.

״כמה שעות מוקדם יותר, אבל זה לא העניין. רק תעסיק עוד מישהו שיתן יד וזה מצוין.״ אני מחייכת אליו בעודי עוקבת אחרי לסתו המשורטטת שמתהדקת ברגע.

״אם זה מה שאת רוצה, אני אביא לך מישהי שתעזור.״ הוא נושף ואני כורכת את ידיי סביבו.

״אני יודעת שאני לא קלה, אבל אין לי דרך להודות לך על כך שאתה מכיל את כל זה.״ אני לוחשת אל חזהו בעוד שידיו נעטפות סביבי בחזרה. ״כדאי שאני אחזור לעזור לאיתי, הכל נופל עליו, מסכן.״ אני מרימה את ראשי ומתמקדת בעיניו, העובדה שהוא גבוה ממני בהרבה קצת מקשה על העסק, אבל אני לא מתלוננת.

״כדאי באמת.״ הוא מחזיר ואני זוקרת לעברו אצבע משולשת. זאת פעם ראשונה שאני מרגישה כל כך בנוח עד כדי לקלל אותו, וזה בהחלט גורם לי להרגיש משוחררת יותר.

״מה עשית לי?״ הוא זוקר את גבותיו ואני גומעת את רוקי בכבדות, אולי זה לא היה רעיון טוב אחרי הכל... הרי אני לא חושבת שמישהו אי פעם העז לקלל אותו, אפילו לא בצחוק.

״סליחה,״ אני מגרדת את ידי בעצבנות והוא שותק בתגובה.

״פעם אחרונה.״ הוא מזהיר ואני נאלצת לחזור מדבריי, אנחנו עדיין לא שם. אני מעדיפה שלא לענות הפעם, רק מהנהנת בחוסר סבלנות ויוצאת מהחדר. בעודי מתקדמת אפופה במחשבות אל המעלית ידי נמשכת אחורנית לפתע ואני מסתובבת בבהלה.